סתם כלי בין של ישראל ובין של נכרי דיינינן ליה לאב"י דהוי ס"ס שמא לא נשתמשו בו היום ואת"ל שנשתמשו בו היו' שמא השתמ' בו בדבר שפוגם בעין או בדבר שאינו נ"ט (מזה נמי ראיה דאע"ג דרוב תבשילין אינם פוגמים בעין מ"מ כיון דמיעוט פוגמין בעין נחשב לס"ס ולכן בדיעבד אם בישל בכלי של נכרי אעפ"י שיאמר אח"כ שהיה ב"י אפ"ה מותר שאין הנכרי נאמן לא לאיסור ולא להיתר כמבואר כלל ע"ג (קכ"ב ש"ך סק"ד) ואם אמר לו שהוא ב"י קודם שבישל בו כיון שהיה בידו נאמן ולכן אפי' בדיעבד שבישל בו אסור (פ"ח שם קכ"ב וע"ש כלל ע"ג סי' י"ז וכן אם הנכרי מהימן ליה לעולם אסור אפי' בדיעבד ובכלי של ישראל צריך לשאול לבעל הכלי ואם הוא מסופק סמכינן לומר סתם שאב"י:
חכמת אדם · סימן נ״ה, ח׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.