דבר שנעשה לטעם כיצד כל דבר חריף שאיסורו מצד עצמו ולא מחמת בלוע אפילו איסור דרבנן כגון תבלין ומלח של הקדש או של עבודת כוכבים וחומץ של יין נסך שנתערב בתבשיל אינה בטילה אפילו באלף לפי שמסתמא נותנים טעם אפילו באלף אבל אם ידוע בבירור שאינם נותנים טעם כגון שנפל קורט אחד של מלח ליורה גדולה בטל וכן כל האסורים אע"ג דלא עבידא לטעמא אם ידוע או שנרגש טעמא של איסור אסור ולא בטל אלא דבכל איסורים אמרינן דמסתמא אינם נותנים טעם ביותר מס'. והא דעבידא לטעמא לא בטל אינו אלא מדרבנן דמסתמא ביותר מס' אין לו טעם כעיקר אעפ"י שמרגישין קצת הטעם מ"מ אינו אלא טעם קלוש (כ"כ או"ה כלל נ"ה בהדיא) ואם אינו ידוע אם מרגישים טעם או לא מותר לסמוך אפילו בזמן הזה על טעימת נכרי במסיח לפי תומו (סי' צ"ח סעיף ח' ובש"ך שם):
חכמת אדם · סימן נ״ג, כ״ט
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.