חכמת אדם · סימן מ״ג, ח׳

הא דטהור מליח וטמא תפל מותר. היינו שהטמא יבש אע"ג שהוא לח קצת דכיון שהוא תפל אין כח במלח שבטהור להפליטו (כ"כ הפ"ח בסימן צ"א ומשמע אבל אם היה הטמא מלוח אע"ג שהוא יבש אסור הטהור וכן משמע ג"כ מדברי רמ"א סימן צ"א וצ"ע דבהדיא איתא באו"ה כלל י"ב סימן ז' וז"ל דאפילו שניהם מלוחים ורק האחד לח והשני יבש אותו היבש חשוב לכל דבר כתפל שאם הנבלה יבישה וכשרה לחה מותרת עכ"ל. והפ"ח אזיל לשיטתו דס"ל דאם נתלחלח אח"כ אסור כמו שאכתוב בסמוך וצ"ל דר"ל יבש לא יבש לגמרי אלא ר"ל דבר גוש אע"ג שהוא לח קצת לאפוקי צלול) אבל כשהטמא התפל צלול והטהור המלוח הוא ג"כ לח קצת אסור דכיון שהוא מלוח בולע מן הצלול אבל אם הטהור יבש לגמרי אע"ג שהוא מליח אינו בולע מן הצלול התפל דכיון דכבר נתייבש ממלחו ה"ל כאלו לא נמלח כלל (והפ"ח בס"ק ט"ו כתב דלפי מה דקיי"ל דלעולם לא פסק כח המלח א"כ אפילו בזה אסור דכיון דנתלחלח חוזר להיות רותח וכדעת הגאונים אבל באו"ה לא משמע כן שהרי ס"ל דאפילו בנמלח להוציא דם לא פסק כח המלח כמש"כ הש"ך בשמו בסימן צ"א ס"ק י"א ואפ"ה כ' בכלל י"ב סימן ד' דאם נתייבש פ"א כבר פסק כח המלח ואפילו נתלחלח אח"כ) ודוקא צלול ממש כחלב וכיוצא בו אבל חלב רך שאינו מהותך לא מקרי צלול (ש"ך שם ס"ק י"ד):