מנודה לעירו הי' מנודה לעיר אחרת אפי' העיר האחרת גדול' ממנה בחכמה ובמנין שכל אחד כפוף לב"ד שבעירו וכל מה שיעשו עמו בדין היו חייבין כל ישראל להחזיק מנודה לעיר אחרת לא הי' מנודה לעירו אבל מנודה לשאר עיירות כיוצא בעיר שנידוהו שם בד"א דמנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו שנידוהו העיר האחרת על מידי דאפקרותא שעשה באיתה העיר אבל אם נידוהו במילי דשמיא אפי' מנודה לעיר אחרת הי' מנודה לכל ישראל: בני העיר שעשו חרם על כל מי שיבא לדור בעירם לא הי' אותו החרם חל על אותו שבא לדור שם אא"כ יש לו רב בעי' שאז צריך לקיים נידוי רבו אבל הם היו יכולין לתקן ביניהם ולגדור על עצמן שלא ישאו ויתנו עמו וכל מי מהם שישא ויתן עמו יהא מוחרם ומנודה (סעי' כ'):
חכמת אדם · סימן קע״ב, ט״ו
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.