אבל אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה מדאמר ליה קב"ה ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל ופירושו לחם של שאר אנשים ודוקא ליחזקאל צוה עליו כן מכלל דכ"ע כשהם אבלים מחוייבים למיכל לחם של שאר אנשים ולא מדידהו וכתב רבינו ירוחם והטעם כי האבל דואג ונאנח על מתו ואינו חושש לאכול כי רצונו למות גם הוא ע"כ צוה השם יתברך לאחרים שיאכילוהו משלהם לפיכך הפוחת לא יפחות מסעודה ראשינה שהוא עיקר זמן מרירותו אבל סעודה שניה מותר אפי' הוא ביום ראשון. והלבוש כ' שהטעם שכ"ז בכלל נחמה היא שמראין לאבל שמשימין אותו על לבם ולא ישליכוהו אחר גיום. ויכולין להחליף סעודתן דהיינו שיכול אחד להאכיל את חבירו בימי אבלו והוא יחזיר ג"כ ויאכילנו בימי אבלו ובלבד שלא יתנו בתחל' שאם מתנים הוי חובה והוי כמו שאכלו משלהם ואם לא שלחו לו או שהוא יחידי בעיר אין חייב לצער עצמו שלא לאכול כלל (ט"ז) ובקצת קהלות נוהגין לאכול משל אחרים כל ז' ויש נוהגין לשלוח להאבל מח"ק גמ"ח מעות אפילו לעשירים די מחסורו לכל ז' והכל כדי שלא יצטרכו העניים לעשות מלאכה ולא יתביישו (שע"ח):
חכמת אדם · סימן קס״ג, ה׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.