מי שנטבע במים שאין להם סוף כיון דאין מתירין לאשתו משום דחיישינן שעדיין הוא חי ולכן אין נוהגין עליו אבלות אבל אם נטבע במים שיש להם סוף או שיוצא קול שהרגוהו ליסטים או שהרגו חיה (דהיינו במי שאין לו אשה או שנתברר שהרגוהו) מאימתי מונין משנתיאשו לבקש. מצאוהו אברים אברים ומכירים אותו בסמני גופו אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או שנתיאשו מלבקש ואם נמצא אחר שנתיאשו ממנו בניו אם הם שם בשעה שנמצא או ששמעו באותו יום מתאבלין אותו ביום ולא גרע מליקוט עצמות לקמן כלל קע"א אבל אם אינם שם ושמעו אחר שעבר היום אין צריכים להתאבל אלא רק לקרוע ושארי קרובים כתב בש"ע דא"צ לחזור ולהתאבל ומשמע אפילו הם שם בשעה שנמצא אבל הש"ך כ' דה"ה שאר קרובים צריכים להתאבל באותו יום כמו בליקוט עצמות:
חכמת אדם · סימן קס״ב, י׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.