חכמת אדם · סימן ט״ז, י׳

ולכן יש למנוע המנהג שנהגו במקצת מקומות שמלעיטין אוזות לעשות מהם שומן ויש מהן שמלעיטין בשבולת שועל וכיוצא בו ויש מהן שעושין עגולים מקמח ופותחין פי האווז ונותן המאכל לתוכו ותוחב המאכל באצבעו למטה ושכיח הוא שנמצא בתוך הושט כמין שחין ואבעבועות שמסרטין באצבעו או שהמאכל עצמו מסרט כיון שתוחב לו הרבה בבת אחת או העגולים הם גדולים וסומכין את עצמם על דעת מקצת פוסקים דס"ל דלא חיישינן שמא הבריא ומקילין אפי' בישב קוץ אם אינו נקוב מב' צדדים וגם אין שם קורט דם ואין לסמוך ע"ז כי רוב הפוסקים חולקין ע"ז ואם הלעיטו צריך לבדוק הוושט כולו בין מה שנשאר מחובר לראש ממקום השחיטה ולמעלה ובין כל הוושט כיון דשכיח ומצוי שיהיה ריעותא בוושט וא"כ דומה ממש לריאה שצריך בדיקה. ובדיעבד שלא בדקו הוושט ונאבד כשר בדיעבד אפילו עשו תקנה שיבדקו (ש"ך סס"ק כ"ג). ואם נמצא בתוך הוושט כמין שחין ואבעבועות ולא מצא שים ריעותא בעור החיצון יש להכשיר דהוי ליה כניקב ע"י חולי דמכשרינן היכא דליכא ריעותא בעור החיצון (פ"ח בשם ת"ח וט"ז ואפינו אם שלטה הלקותא גם בחיצון במקצת עובי העור ואפילו ברובא מ"מ כיון דדמינן לקותא זו לחילי לא חיישינן שמא נתרפא דדוקא בניקב ע"י קוץ חיישינן לשמא ניקב ותתרפא משא"כ ע"י חולי (ט"ז ופ"ח). ובאמת עיקר הדבר תלוי בתואר הדבר שמלעיטין בו שאם יש לחוש שנעשה נקבים מחמת המאכל כגון שעורים או שבולת שועל ועיגולים גדולים (שם) ה"ז ספק קוץ או חולי וטריפה אעפ"י שלא מצינו שום דבר תחוב בוושט כדלעיל סי' ד' (ובזה ל"ש מש"כ הט"ז) אבל כשאין לחוש שהדבר ההוא עשה נקב כגון שמלעיטין בעיסה או עגולים קטנים ואין בו קוצים מ"הת לחוש שניקב ע"י זה וכשר דבזה שייך מה שכתב הט"ז דהוי ע"י חולי (כו"פ):