חכמת אדם · סימן קנ״ח, ט״ו

מת מצוה שמצא אדם בשדה וקברו שם אפילו שלא מדעת בעל השדה אסור לפנותו דמ"מ קונה מקומו וכל המוצאו צריך לקברו במקום שמוצאו וא"צ להוליכו לקברות (ש"ך ס"קי והלשון אינו מדוקדק שהרי אסור להוליכו לקברות) ואם מצאו על המיצר שצריך לפנותו משם מפני הרבים שלא יאהילו עליו אם מצאו בין שדה בור (פי' שאינה חרושה וזרועה) לשדה ניר (פי' ניר נחרש ולא נזרע) מפנהו לשדה בור. בין שדה ניר לשדה זרע מפנהו לשדה ניר. בין שדה זרע לשדה אילן מפנהו לשדה זרע ובין שדה אילן לשדה כרם מפנהו לשדה אילן ואם שתיהן שוות מפנהו לקרוב שבהם ואם שתיהן שוות בקירוב מפנה לאיזה מהם שירצה בד"א במצאו חוץ לתחום אבל אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות ואינו נקרא מת מצוה אלא א"כ מצא ראשו ורובו (שם סעיף ג') וכ"ש אם נמצא כולו שלם (ועיין עוד מדיני מת מצוה בכלל ק"ס סי' ח' ט') ומה שאין נוהגין עכשיו בדיני מת מצוה האלו לפי שאין הארץ שלנו ואין לנו רשות בכל מקום ואף אם נקבר אותו לשם יש לחוש שאיזה אנשים יחזרו ויוציאו אותו כדי לפשוט בגדיו מעליו או משום זלזול ע"כ מוליכין אותו לב"הק המיוחד (ט"ז וש"ך בשם רש"ל):