אסור לעשות דבר לקרב מיתתו ולכן אין קושרין לחייו כדי שלא יפתח פיו ואין שומטין הכר מתחתיו ואין נותנין אותו ע"ג חול כדי שלאחר שימות לא יחממו אותו הכרים כללו של דבר שלא יגע בו כלל וכל הנוגע בו ה"ז שופך דמים ולמה הדבר דומה לנר מטפטף שכיון שנוגע בה אדם מיד נכבה ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו ולא מכניסין עמו ארון לבית עד שימות ואין פותחין עליו בצ"ה עד שתצא נפשו וכן אין חוצבין לו קבר עד אחר שימות ומ"מ כיון דמצד הדין מותר אם אין החולה מרגיש בזה ולכן אם הוא בע"ש וחוששין שמא לא יספיקו לקוברו וגם אסור להניחו פתוח ולכן צריך לשער שאם יהיה שהות שאם לא יספיק לקוברו (אזי) יסתמו הקבר בריוח קודם שבת (ש"ך ס"קו) ואסור לחצוב שום קבר להיות פתוח עד למחר שלא יקברו בו המת באותו היום ויש סכנה בדבר וכן אסור לגרום שימות מהרה אעפ"י שהוא גוסס זמן ארוך ויש צער גדול למת ולקרוביו ואסור להשמיט הכר והכסת מתחתיו מכח שאומרים שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה וכן לא יזיזנו ממקומו או לשום מפתחות בה"כנס תחת ראשו כל זה אסור אבל אם יש שם דבר שגורם עיכוב יציאת הנפש כגון שיש שם באותו בית קול דופק כגון חוטב עצים וכיוצא בזה מותר להסירו דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע ואינו נוגע בו כלל:
חכמת אדם · סימן קנ״א, י״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.