עני שגבו לו להשלים לו די מחסירו והותירו על מה שצריך המותר שלו וכן אם גבו לשבוי המותר שלו וה"ה אם גבו לעניים ידועים או לשבוים ידועים המותר שלהם דתיכף כשגבו זכו בהם העניים והשבוים וכן אם גבו למת ידוע או למתים ידועים המותר הוא של יורשים (רנ"ג) דאע"ג דל"ש לומר שזכה המת דמת לאו בר זכיה הוא אלא משום שזלזלו המת בגביה זו מחיל לזילותא לגבי יורשים (סי' שנ"ז בש"ך) אבל אם מת השבוי ונ"ל דה"ה בעני י"א שהם של יורשים וי"א שלא זכו היורשים וכ' בש"ע דלזה הדעת נוטה דאמדינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כך וה"ה אם המיר השבוי קודם שנפדה וה"ה אם נדר א' ליתומה מעות ומתה דלא זכו בהן יורשים ועיין בח"מ סי' רנ"ג סעיף ט"ז בד"א שגבו לעניים ושבוים ומתים ידועים אבל אם אמר הגובה בשעה שגבה מן הקהל תנו נדבה לעניים או לשבוים או למתים ישמרו המותר למה שגבו דהיינו מותר עניים ישמרו לעניים אחרים וכן במתים ושבוים (דו"פ) ואם ראו הפרנסים שיש צורך שעה ורצו לשנות הרשות בידם כדלעיל (סי' רנ"ג סעיף י"ז) ונ"ל דזה קאי דוקא בגבו סתם אבל כשגבו לעניים ידועים אין ביד הפרנסים לשנות ועיין בב"א סי' י"ב:
חכמת אדם · סימן קמ״ח, ט״ו
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.