כבר כתבנו בכלל הקודם דהאומר סלע זו לצדקה או הרי עלי סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד הגבאי מותר ללוות' בין לעצמו ובין לחבירו ובלבד שיפרע אחר תחתיו אבל לשנותו לגמרי אפילו למצוה אחרת אסור אבל משבא ליד גבאי אסור ללותה בין לו בין לאחרים אע"פי שיפרע אחר תחתיו אבל הגבאי מותר לשנותו למצוה אחרת ונ"ל הטעם דכ"ז שלא מסר לגבאי לא יצא ידי נדרו עד שיתן למה שאמר שהרי על דעת עצמו נדר אבל כשמסר לגבאי העיר מסתמא נדר על דעתו ודוקא הגבאי אינו רשאי לשנות אלא לדבר מצוה אבל זט"הע או שהיה במדינה חכם גדול שהכל גובי' על דעתו והוא יחלק לעניי' כפי מה שיראה לו ה"ז יכול לשנותו לכל צרכי צבור אפילו לדבר הרשות ודוקא צדקה הקבוע דאם יחסר להם יגבו פעם אחרת וא"כ אין הפסד לעניים אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים כגון שהוצרכו לגבות לצורך כסות או שבאו עניים הרבה וגבו לשמם לא ישנו לדבר אחר ולא אפילו לצורך עניים אחרים ומ"שכ הש"ך דאם ראו זט"הע שיש צורך בדבר לשנות לדבר מצוה מותרין לשנות אבל לא לדבר רשות היינו לדעת ב"י בפירוש הרא"ש אבל לפי מה שכ' רמ"א (כמ"שכ בסי' הסמוך) כיון שגבו לשמם אסור לשנות:
חכמת אדם · סימן קמ״ח, י״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.