חכמת אדם · סימן קמ״ב, א׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

דין הנותן לחבירו בהמה או סחורה או שאר דבר או שנותן לו מעות על עיסקא (סי' קע"ז):אין מקבלין צאן ברזל מישראל (לפי שכן היו רגילין לקבל צאן שהגיזות והולדות והחלב יחלוקו עד שנה כמו שהתנו ואם מתו הצאן המקבל משלם דמיהם וזהו רחוק להפסד וקרוב לשכר ולכן כל עיסקא בין סחורה וכל דבר נקרא צאן ברזל כן פירש"י) ולכן כל הנותן עיסקא לחבירו בין בהמות ובין סחורה ובין מעות שיעסוק בהם אם המקבל העיסק' מקבל עליו כל האחריו' ואם ירויח יתן לו גם חלק ריוח ואם לא ירויח כלום לא יתן לו כלל ואפי' נותן לו שכר כפועל אפ"ה אסור מדרבנן דהוי א"ר ונקרא רשע שהרי הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד והוי כמלוה לפיכך אם קיבל עליו הנותן שאם הוקרו או הוזלו או נטרפו הם ברשותו ה"ז מותר. ואם מתנה עמו עוד וקונה ממנו הספק שמשער בד"מ שירויח כ' זהו' על חלקו וזה קונה ממנו הספק שבין ירויח או לא יתן לו י' זהו' ריוח (זהו פי' ר"ת בצאן ברזל) הוי ר"ק לכ"ע שהרי אין כאן עיסקא כלל אלא מלוה גמור כיון שכל האחריות על המקבל וגם קצץ לו ריבית (סעי' א' ובש"ך ס"ק א'):
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.