אם בא השליח לפדות המשכון והמלוה מרוצה בזה מותר לקבל ממנו הריבית אבל אם פודה השליח משלו הוי רמאות שהרי מתחלה ע"מ כן הלוהו שיהא המשכון בידו עד שיפדה האין יהודי ולכן אם אין השליח רוצה לפדותו אין המלוה יכול לכופו לפדותו כיון שלא לוה לצרכו אלא לצורך האין יהודי מ"מ חייב הוא להעמידו אצל האין יהודי (סעיף י"ד) ואם המלוה רוצה למכור המשכון והשליח אמר שלא ימכור שהוא ירא מאין יהודי אין צריך לחוש לדבריו כי אין למלוה עם האין יהודי כלום ואם ירא יציל עצמו ויפדה המשכון. ודוקא בסתם אבל אם אמר המלוה אתה תהיה שלוחי כדלעיל סי' ט"ז פשיטא דיוכל השליח לומר למלוה אל תמכרהו וכן אם לא הביא המשכון עמו אלא ששלחו האין יהודי להביא לו מעות ואח"כ יתן לו משכונו דאז לא היה אחריות המשכון מעולם על השליח רק השליח היה שלוחו של ישראל כדלעיל יכול השליח לומר אל תמכרנו שתזיקני ואם מכרו ובא השליח לידי היזק מזה חייב המלוה לפצותו (סעיף ט"ו ש"ך ס"ק נ'):
חכמת אדם · סימן קל״ז, י״ט
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.