חכמת אדם · סימן ק״ל, ט׳

מותר ללות מעות של יתומים או של הקדש עניים או לב"הכנ בריבית דרבנן דהיינו קרוב לשכר ורחוק להפסד דהיינו כשיהי' הפסד יהיה חל הכל על המקבל אם יהיה ריוח יחלוקו ונקרא יתום לענין זה כ"ז שלא הגדיל היתום לעסוק במעותיו כשאר אנשי' ואפי' הוא גדול אלא שאינו יודע להתעסק בשלו אבל אם יש לו אב אלא שאינו רוצ' לפרנסו אין לו דין יתום: וכן אלמנות אע"ג דמסתמא א"י להתעסק בשלהן כאנשים מ"מ כיון שהם מתעסקים כשאר נשים אסור (ק"ס סעיף י"ח ובט"ז וש"ך) ואם יש טענו' בין הלוה והיתום (מבואר שם בט"ז וש"ך) ומיהו יש מקומו' שנהגו שלא ללות אפילו בריבית דרבנן אלא בדרך היתר כשאר מעות הדיוט (ש"ך ס"ק כ"ו) והאפטרופוס שהלוה מעות היתומים בריבית קצוצה אם הלוה נטל לחלקו כ"כ ריוח כמו שהתנה לתת להם מותר ואם לא נתן להם חייב ליתן דהוי כאלו התנה אע"ג דבאדם אחר כל שנעשה הלואה באיסור אסור ליטול אפילו מרויח הלוה הרבה כמבואר לקמן בדין עיסקא כלל קמ"ב אבל אצל יתומים אמרינן הרי הוא כאלו לא התנה ואע"ג דלא התנה ג"כ להתירא הוי כאלו התנה להיתר ולכן יש אומרים שהיתומים נוטלים החצי מכל מה שהרויח המקבל ואפילו יותר מהקציצה רק שינכה שכר טרחא כיון דהוי כאלו לא התנה כלל וא"כ אמרינן דהוי כאלו התנה שיקח החצי (ט"ז ס"ק י"ז) וי"א שא"צ ליתן להם רק מה שקצץ ואם לא הרויח אלא כמו שהתנה לתת להם י"א דא"צ לתת להם אלא החצי (ש"ך ס"ק ל"א) וי"א שיתן הכל כפי הקציצה ואפילו לא יטול הוא שום ריוח (שם):