חכמת אדם · סימן קכ״ז, א׳

דין איסור הוצאת ז"ל ודברים המביאים לידי כך (סי' כ"ג):אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מאוד מכל עבירות שבתורה וקבלו חז"ל שזה היה עון של דור המבול כמש"כ כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ר"ל שהוציאו בידי' הזרע ע"י חימום עד שנשפך על הארץ וזה היה עון ער ועונן שהיו דשין מבפנים וזורים מבחוץ כדכתיב וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע כו' ושיחת ארצה ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאלו הרג הנפש ובגמרא ובפרט בזוהר מחמירין עד מאד בעון זה והעושה זה חייב נידוי ואם לא נידוהו ממילא הוא בנידוי מן השמים ומ"מ אם הסיתו היצר ח"ו ורואה את עצמו שאי אפשר לכוף יצרו המסיתו לבא על הנדה או על שאר עריות מוטב שיוציא הזרע לחוץ ולא יבעול הערוה ואח"ז ישוב ע"ז עפ"י תיקוני התשובה המבואר ברוקח ובכתבי האר"י: והבורא לא ברא האדם להשתמש בתאוה זו כי אם לפרות ולרבות באשה הכשירה לו כי לולי היה תאווה זו כתאות שאר דברים הי' מהראוי שיוכל האדם להתאוות בכל עת שירצה והנסיון יעיד שתיכף כשהזרע יוצא לא יתאווה עוד הרי הנסיון יעיד שלא נברא אלא לפריה ורביה ולכן המוציא זרעו לבטלה או בערוה הרי הוא כאלו הרג בניו ואין לך רשע שנקרא רע אלא המוציא זרעו חוץ מאשתו וכתיב לא יגורך רע וזה נקרא רשע רע: