וכ"ז דוקא אם המכה במקור עצמו אבל אם א"י שהמכה במקור אעפ"י שיודעת שיש לה מכה באותו מקום כיון שיודעת שהדם מן המקור אינה תולה במכה (ש"ך ס"ק י') דאיך תאמר שמא מן הצדדין כיון שהדם בוודאי מן המקור אבל אם אינה יודעת אם הדם בא מן המקור וגם א"י אם המכה במקור צ"ע דאפשר די"ל ס' מן הצדדין את"ל מן המקור שמא המכה במקור והדם מן המכה או אפשר י"ל ס"ס להיפך שמא אין לה מכה במקור ואת"ל שיש לה מכה במקור שמא אינו מן המכה (אלא די"ל דאין זה ס"ס דהכל א' הוא אם מן המקור אי לא) ואין ראיה מסימן קצ"א באיש ואשה שמא מן האיש או שמא יש לה מכה התם שאני דאין דרך דם מקור לצאת עם מי רגלים וגם י"ל דדוקא כשיש מכה במקור אעפ"י שאינה יודעת אם מוציא דם וא"כ שפיר י"ל את"ל מן המקור שמא מן המכה אע"ג שא"י אם מוציאה דם הלא גם המקור אין דרכו להוציא דם שלא בשעת ווסת והוי ספק השקול אבל כשאין שם מכה אמרינן רוב דם מן המקור. ואם המכה בודאי מן הצדדין א"כ אין כאן אלא ס' אחד אם מן הצדדין או מן המקור ועיין לקמן סימן י"א:
חכמת אדם · סימן ק״י, ט׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.