כשם שנתנה התורה רשות לאב ולבעל להפר דמסתמא נודרת על דעתם ה"נ נתנה תורה רשות בידם לקיים נדרם לפיכך אם שמע שנדרה בתו או אשתו לא מבעיא אם הוציא בשפתיו ואמר בכל לשון שיהיה משמעותו שמקיים נדרה דהוי הקמה אלא אפילו לא הוציא מפיו הקמ' אלא שחשב בלבו שיהיה קיים ה"ז קיים שהרי אפילו אם החריש כל היום הוי קיום ולכן כשמקיים בלב לאלתר הוי קיום (ש"ך ס"ק ל"ה) ואפילו היה סובר שלשון זה אינו לשון הקמה והפר לה באותו יום אין בהפרתו כלום דאם היה בדעתו להפר למה אמר לשון הקמה ואע"פי שאומר שכיון לצערה הא קיי"ל דברים שבלב אינן דברים (סעיף כ"ב) ואם נשאל על ההקם הפרתו שהפר ביום שמעו לאחר הקמה הוי הפרה וא"צ לחזור ולהפר כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו הרי הקמה ראשונה כאלו לא היה (ש"ך ס"ק ל"ו):
חכמת אדם · סימן ק״ג, ז׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.