כיון שיש נדרים שאסור להתירן כמבואר בכלל זה ולכן הצריכו חז"ל שצריך לפרוט הנדר וגם הסיבה שבשבילה נדר כגון שנדר ונשבע שלא יסע מעיר הזה בשביל שחבירו הלוה לו מעות נמצא שאין יכילין להתירו עד שירצה חבירו כדלקמן סימן כ"ו ואם לא יאמר הסיבה שבשבילה נדר אלא יאמר הנדר שלא יסע מעיר ויתירו שהרי המתירין אינם יודעים שהיה לטובת חבירו ונמצא שהוא באיסור נדר כל ימיו ומיהו א"צ לפרוט בפני כל המתירין דסגי אם הודיע לאחד מהם ואע"ג דזה צריך להודיע הסיבה שבשבילה נדר אינו חוב על המתירין שישאלו לו למה נדר אלא הוא חובה על השואל התרה שיודיע להם ואם לא הודיעם הוא ישא עונו: נ"ל דבזמ"הז שרובם אינם יודעים שום דין ראוי להמתירין שיאמרו לו שיודיע הסיבה למה נדר ושיודיע על כל פנים לאחד מהם (שם סעי' י"ד וע"ש בש"ך):
חכמת אדם · סימן ק׳, ט׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.