חכמת אדם · סימן ק׳, מ״ו

הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני או להזמין בתו לנשואין לזמן פלוני אעפ"י שלא תבעו תוך הזמן השבועה במקומה עומדת (ח"מ סי' ע"ג) י"א שאם עשה ממנו ב' דברים דהיינו שאומר שבועה שאעשה דבר פלוני ואעשה אותו לזמן פלוני א"כ אפילו כשעבר הזמן חייב לקיים הדבר מכח השבועה אבל אם אמר בפעם אחר כגין שאמר שבועה שאעשה דבר פלוני ביום פלוני כיון שעבר אותו יום אינה חלה עליו השביעה עוד ולוקה על מה שעבר על השבועה ואין צריך לעשות עוד (רשב"א) אבל י"א דאין הדבר תלוי בין אם אמר בב' פעמים או בפעם א' אלא אפילו אם אמר בפעם אחד שבועה שאפרע לך ביום פלוני או שאעשה דבר זה ביום פלוני עיקר השבועה הי' על הפרעון ועל העשי' והזמן הוא לזירוז בעלמא ולכן אפילו עבר הזמן חייב לקיים שבועתו ודווקא בדבר שמחייב לעשות אף בלא השבועה כגון לפרוע לחבירו שכבר הוא חובה עליו וכיוצא בו אבל בדבר שלא היה עליו שום חוב כגון שנדר בעת צרה לעלות לא"י בחדש אייר ונתהוה אז מלחמה שלא יכול לעלות פטור משבועתו דעיקר שבועה הי' על הזמן ומ"מ נכון הדבר להתיר שבועתו וכן יש לנהוג (סעי' מ"א ט"ז ס"ק ג' וש"ך ס"ק ק"ב וט"ס שכן צ"ל שאם אמר נדרו וקציבת כו'):