חכמת אדם · סימן ק׳, א׳

דין התרת נדרים (סי' רכ"ח ור"ל): [*) כל הענין מהתרת נדרים ושבועות המוזכר פה אינו מדבר רק במי שנשבע בינו לבין עצמו בדבר אשר אינו שייך לשום אדם כגון לאכול או שלא לאכול ונתחרט אז מהני התרה אבל מה שהשביעו חבירו או רבים ומכ"ש הנשבע להממשלה אין לו שום התרה בעול' כמבואר להלן בכלל הזה סי' נד,]מי שנדר ונתחרט יש לו תקנה ע"י שיתירו לו נדרו מדכתיב לא יחל דברו וקבלו חז"ל דר"ל הוא אינו רשאי לעשות דבריו חולין אבל אחרים מוחלין לו (רכ"ח) וה"ה דלשבועה *) מהני התרה אפי' נשבע בהזכרת השם. ומ"מ כיון די"א דלא מהני היתר לשבועה דכתיב לא ינקה ולכן לא יתיר לשבועה אלא מדוחק או לצורך מצוה ומי שהוא פרוץ בנדרים ראוי שלא להתיר לו שום נדר עד שיקבל להתענות עליהם בה"ב וכה"ג לפי האדם ולפי הנדר וכן ליתן מעות לדבר מצוה לפי עשרו כדי שלא יזלזלו בנדרים שאומר מאי אכפת לי אם אשבע ואדור אלך אצל חכם ויתיר לי (ש"ך סי' ר"ל):