חיי אדם · סימן ו׳, א׳

דין עניית אמן סימן רט"ו וקכ"דכתיב פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים ואז"ל מדכתיב אמונים ולא כתיב אמונה כדכתיב כל מצותיך אמונה ולכן אמרו אל תקרא אמונים אלא אמנים שעונין אמן על כל ברכה ופי' אמן הוא הקיום שמקיים דברי המברך שהוא אמת. (והמבין מה שאמרו בב"מ דף קי"ד דהקדש צריך ברכה מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת אכן הכונה אמן שיהיה מבורך וכן שמעתי בשם הגר"א שברוך פי' שיהיה מבורך לא כמו שחושבים פירוש בריך לשון שבח רק שאנחנו מבקשים שיהיה מבורך כידוע א"כ גם אמן פי' כנ"ל ומצינו ג"כ בגמ' שאמר לו הקב"ה לר' ישמעאל בני ברכני) וכשהתינוק עונה אמן מאותה שעה יש לו חלק לע"הב ומי שאינו עונה אמן עונשו גדול מאד ולכן כל השומע ברכה מישראל אפי' קטן בשעה שמברך דרך ברכה אפי' לא שמע כל הברכה רק ששמע שהזכיר השם וסוף הברכה חייב לענות אמן (אף שמדברי רש"י והרע"ב משמע דאפילו לא שמע הזכרת השם מותר לענות אם שמע סוף הברכה אבל ברא"ש וטור ותר"י ורי"ו ולבוש כתב דוקא אם שמע הזכרת ה' עיין א"ר סימן רט"ו. ול"נ דלא פליגי שהרי כתב הב"י בסימן קכ"ד דהרא"ש והר"י ס"ל דאפי' לא שמע כלל אלא שיודע איזה ברכה מותר לענות וכדמוכח מאנשי אלכסנדריא אע"כ דאם יודע שזה מברך אף על פי שלא שמע הזכרת ה' כיון ששמע סוף ברכה ויודע על מה מותר ומש"כ הרא"ש והטור דדוקא כששמע הזכרה מיירי שאינו יודע כלל אם זה אומר לשם ברכה אבל קטן שלומד הברכות ואין אומר בדרך ברכה אף על פי שמותר ללמדו וכל שכן גדול שמברך ח"ו ברכה שא"צ אסור לענות אמן):