חיי אדם · כלל קכ״ז

דין מחמר ודין מי שחשכה לו בדרך ויש לו בהמה וחפצי' (סי' רס"ו):כתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך וגו'. וקבלו חז"ל דר"ל מלאכה שנעשה בשותפות ע"י אדם ובהמה דהיינו שמחמר אחר הבהמה ומנהיגה ע"י קול וכיוצא בו ואין חילוק בין אם הוא בהמת ישראל או אפילו בהמת נכרי אף ע"פ שאינו מצוה על שביתתה מ"מ לאו דמחמר שייך גם בה לפיכך מי שבא בדרך וחשכה לו ע"ש אם הסוסים של נכרי וגם בעל העגלה נכרי ירד מהעגלה ויניח כל החפצים מעליו בעגלה. ויזהר שלא יגעור בבהמה שתלך מקולו או שאר דברים שמחמתו הולך הבהמה כדי שלא יעבור על לאו דמחמר:

ואם בהמות של ישראל או שכר הבהמות מנכרי דשכירות קניא לחומרא ותשכח לו ירד מן העגלה. ואם יש שם נכרי המנהיג הבהמות יפקירנה כדי שלא יעבור על שביתת בהמתו דאע"ג דבביתו אין לסמוך על ההפקר ועכ"פ מדרבנן אסור בחשכה לו התירו לו אפילו לכתחלה

ודוקא שהנכרי אינו מושכר לו כלל או שמושכר לו רק להנהיג הסוסים דאז אין הישראל מרויח כ"כ שאף שהנכרי לא יסע עם הסוסים בשבת לא יצטרך לעשות לו מלאכה אחרת ושרי לדעת רמב"ם לעיל כלל ג' סימן ה' אבל כשהנכרי הוא שכירו לכל המלאכות לא מהני אם מוכרו לו שהרי אסור לעשות מלאכה בשביל הישראל אא"כ מכר לו גם הסחורה והעגלה או שיבטל השכירות מהנכרי ג"כ (במגן אברהם סס"י רמ"ו):

ואף לאחר שעשה כל התירים הללו שמכר הכל לנכרי או הפקיר צריך ליזהר מאד שלא יתנו לנכרי שום דבר מהחפצים שלקחו מן העגלה בע"ש כיון שחזרו וזכו בהם ואסור ליתן לנכרי בשבת ואפילו אם ימכרו הכל גם החפצים ויחזור הנכרי וישאיל החפצים לישראל הא אפילו חפצים של נכרי אסור ליתן לו להוציאם ומכ"ש שיש כאן משום מראית עין שהכל יודעים שהם חפצים של ישראל ולכן לא מהני שום תקנה אלא שימסרו הכל לנכרי מע"ש ויבטל השכירות מן הנכרי שלא יהיה עוד שכירו וימכור הסוסים לנכרי:

צריך ליזהר שתהיה המכירה ע"פ ד"ת דהיינו הסוסים במשיכה ולפחות במסירה. ומשיכה דוקא בחצר של שניהם. ואם נתן בעל אכסניא רשות לשניהם להשתמש שם הוי כחצר של שניהם. ומסירה אינו קונה שם אלא דוקא ברה"ר כמבואר בח"מ סי' קצ"ז קצ"ח וגם יתן לו הנכרי כסף כמבואר בי"ד סי' ש"ך די"א דמשיכה אינו קונה בנכרי וי"א דכסף אינו קונה ולכן צריך שניהם ויתנה עמו שמקנה לו בכסף זה שנותן לו אויף גאב. ויזהר שיפסוק דמים של כל סוס וסוס דבלא פיסוק דמים אינו נקנה לו לא כמו שעושין שאומרים לנכרי אני מוכר לך הסוסים דזה אינו קנין כלל אלא צריך לפסוק דמים של כאו"א לבדו ויתן לו אויף גאב והשאר יזקוף עליו במלוה וגם לא יתנה עמו שמוכר לו לשבת לבד אלא מכירה חלוטה ולא יסמוך אדם על מכירה אם לא ע"י מורה הוראה שיכתוב לו שטר מכירה כדין ולכן נ"ל דכיון דבזמה"ז שאין שומעים לקול המורים ואם לא נתיר להם בדרך היתר יעשו בדרך איסור ורוב הסוחרים ובפרט בעלי העגלות אינם ב"ת להיות בקי בדינים לכן יותר טוב להורות להם שיפקירו הבהמות ויפקירו בפני ג' בני אדם מע"ש ויתנו שאפי' כשיקח בידו בליל שבת אינו רוצה לזכות בו עוד אלא שיהיה הכל של נכרי ויזהרו שלא יקחו מן העגלה מה שדעתם שיקח הנכרי בשבת אלא כל מה שלקחו מן העגלה ישאר בידם עד מוצאי שבת ויבטלו גם השכירות של הנכרי ואף שכ"ז הוא דחוק ורחוק ובקושי גדול כיון שאין שומעין מוטב שיעשו בדרך היתר מה דאפשר ובדבר קל ישמעו לקול המורים. ונ"ל עוד לעשות תקנה שיצטרך הבעה"ג ליקח בכל ע"ש כתוב וחתום משלשה בני אדם שהפקיר בפניהם כדי שיזכור להפקיר

ודע דמי שחשכה לו והעגלה באה בשבת אם באה בשבת מחוץ לתחום אסור לטלטל הדברים שבעגלה חוץ לד' אמות ואם יש בה אוכלין ומשקין אסורין לאותו שבת כדין דברים הבאים חוץ לתחום בשביל ישראל כמו שנבאר בכלל ס"ג וכלל ע"ו וע"ח:

וכל ההתירים הנ"ל לא שייך אם יהודי הוא מנהיג הסוסים שאם הוא מנהיג הסוסים לבד עובר משום מחמר ומכ"ש שאם הוא רוכב עובר גם על שבות דדבריהם ולכן יש להזהירו שיניח כל חפציו בעגלה לאחר שהפקיר הכל וילך ברגליו אצל הסוסים ולא ישמיע קולו לגעור בסוסים ויותר טוב שיעמדו במקומם וישלחו למקום הסמוך ויביאו משם נכרי שיביא העגלות למלון ובזה יסולקו מכל המכשולים וכ"ז כשהוא בתוך התחום אבל למי שהחשיך חוץ לתחום אין לו היתר כלל אם לא במקום סכנה:

ודע דכל זה אם לאיזה סיבה נעשה לו עיכוב וקידש היום אבל אם במזיד מהלך בע"ש נקרא רשע וצריך כפרה וסליחה כדין מחלל שבת:

מי שחשכה לו והוא רוכב על החמור צריך לירד והרוכב חוץ לתחום עובר גם משום תחומין (סי' רס"ו):