חיי אדם · כלל קכ״ו

דין שביתת בהמתו (סימן ש"ה):כתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו' (התוס' ר"פ במה בהמה כתבו דשביתת בהמה אינו אלא עשה דלמען ינוח ולאו דל"ת כל מלאכה כו' קאי על מחמר וכ"כ הרמב"ם בפ"ק אבל הר"ן פ"ק דע"ז וריב"ש סימן כ"ד וכ"כ הכ"מ משמע דגם שביתת בהמתו הוא בלאו אלא דלכ"ע אין לוקין וכ"כ הלבוש שהוא לאו ובחנם השיגו בא"ר וכ"כ רש"י פ"ק דע"ז דף ט"ו ד"ה גזרה בהדיא) הרי התורה הזהירה שגם בהמת ישראל תנוח בשבת ולא בהמה בלבד אלא אפי' עופות וכל בע"ח ולכן אסור להנות לבהמתו שתצא בדבר שאינו לה לשמירה דהוי משא וכן בדבר שאינו אלא לנוי אסור אבל בדבר שצריכה לשמירתה הוו כמלבוש לאדם ומותר לצאת בה:

לפיכך אסור להניח הסוס לצאת באוכף שעליו שקורין זאטל ולא באותו שקורין חאמעט ולא עוד אלא אסור אפילו להניח עליו האוכף והחאמעט אפי' בחצירו שנראה כאילו רוצה להטעין עליו משא וכן אסור ליטול ממנו האוכף בשבת שהוא טורח שלא לצורך אך אם יודע שהבעל עגלה לא יציית מוטב שלא ימחה בידו דמוטב שיהיו שוגגין וכו' וטוב לעשות ע"י נכרי:

מותר לצאת הסוס ברסן שקורין צוים או שקורין אברעץ אבל בשניהם אסור דדי לה בא' ואף שהחבל ארוך מותר לכרוך סביב צוארה דמשתמרת בזה שאם תברח יתפסנה בחבל אבל שור ופרה שאינן צריכין שימור אסורים לצאת בחבל סביב צוארם ואם טבעם לברוח וצריך לשמירה מותר:

אם רואה שהקור מזיק לסוס מותר ליתן עליו בגד לחממו ובלבד שלא ישען עליו דהוי משתמש בבע"ח וכן מותר לפרוק המשא מן הבהמה משום צער בעלי חיים ובלבד שלא ישען עליה ואם המשא מוקצה מכניס ראשו תחת המשא ומסלק לצד אחד והוא נופל מאליו משום צער בעלי חיים:

מותר לצאת באגד ושאר דברים שמונח על המכה:

אסור לצאת בזוג שקשור ברסן ואפילו בחצר אסור אם לא פקק הענבל ומשמיע קול:

מותר למשוך הסוס בחבל שברסן ובלבד שלא יצא החבל למטה מידו טפח שנראה שנושא החבל וגם שלא יתלה החבל שבין הרסן ובין ידו עד למטה לטפח מן הארץ אלא יכרוך אותו סביב צוארו:

אין התרנגולים יוצאין ברצועות שקושרין ברגליהן לסימן או שלא תשבר כלים ונ"ל דאם קושרין רגליה כדי שלא תוכל לברוח וכן סוסים שרועין בשדה וקושרין ב' רגליו יחד כדי שלא יוכל לברוח מותר דכל מה שעושה לשמירה הוי לה כמו מלבוש ובלבד שלא יקשור עקוד או רגול עקוד דהיינו שיקשור יד עם רגל ורגול היינו שקושר א' מרגליה כלפי מעלה שתלך רק על ג' שזה צער גדול לבהמה כן נ"ל (מדתניא לא עקוד ולא רגול דוקא וכן בתרנגולים שכתבו הפוסקי' שהוא לסימן או שלא לשבור הכלים משמע אבל בשביל שלא תברח מותר):

מה שקושרין פי העגל והעזים כדי שלא תינק אסור לצאת בו:

מי שיש לו משרת נכרי ורוכב על בהמה בשעה שמוליך להשקותה א"צ למחות ובלבד שלא יתן בגדים עליה אבל הרכיבה לא הוי משא דאדם נושא את עצמו ואינו אסור לישראל אלא משום שמא יחתוך זמורה או משום צער בעלי חיים וכיון שעושה זאת להשקותה והוא נכרי מותר:

אין מוזהר על תחום בהמתו לפיכך אם היתה חוץ לתחום שלה קורא לה והיא באה אבל אסור להביאה בידו דאין לה אלא ד' אמות:

מותר למסור בהמתו לרועה אף אם יוציאה חוץ לתחום אבל בשבת אסור למסור לו ע"מ שיוליכנה חוץ לתחום אבל בסתם מותר ואם מוליכין שוורים למקום אחר למכור אסור למסור להם בשבת דהוי כמתנה עמו להוליך חוץ לתחום אבל נתנו לו מע"ש מותר אפילו אם יוליכנה חוץ לשלש פרסאות:

אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לנכרי אם יודע שיעשה בה מלאכה בשבת אפי' אם מתנה עמו שתנוח בשבת כי אין הנכרי נאמן על זה כיון שהיא שכורה או שאולה אצלו לא מרתת לעשות בה מלאכ' אבל יכול להשכיר או להשאיל ולהתנות שיחזירנה לו קודם שבת (סימן רמ"ו):

אם התנה עמו להחזירה קודם שבת ועכבה בשבת יפקירנה אף בינו לבין עצמו קודם השבת דבדיעבד אוקמי אדאורייתא דהפקר בינו לבין עצמו הוי הפקר ויש מתירין להשכיר על איזה ימים כדי שתהיה גם שבת בהבלעה ע"י שיפקיר בפני שלשה בני אדם דכיון שהדבר מפורסם אין כאן חשד כיון שהכל יודעין שהפקיר (מגן אברהם בשם ב"ח) ומ"מ בע"נ יחמיר בכ"ז בין בשכירות ובין בשאלה (שם):

אם ישראל שכר בהמה מנכרי מצווה ג"כ על שביתתה דשכירות הוא ספק אם קניא או לא ומ"מ מותר אז להשכירה לנכרי מע"נ ודוקא ששכר הבהמה אבל אם שכר נכרי שיוליך לו משא למקום פלוני א"כ לא שכר הבהמות שהרי הנכרי חייב במזונות ובאחריות ולא שכר דוקא בהמה זו א"כ פשיטא דאינו מצווה כלל על שביתתו (שם):

אין רוכבין ע"ג בהמה דגזרינן שמא יחתוך ענף מן אילן להכותה ואם עלה ירד דמפני צער בהמה לא קנסינן (ש"ה) וגם בלא"ה יש בו איסור שביתת בהמה דכתיב למען ינוח: