ישראל קדושים · פרק ט׳, ד׳

כי הג' אבות הם שורש לג' קדושות הנזכרות אברהם אבינו ע"ה שנקרא תחלה לגרים הוא התחלת הקדושה שמלמטה בהגדרת כל אבריו וכחותיו להיות הכל בקדושה והוא הוצרך לקרב את עצמו כמו שאמרו בקדושין (ע' סוף ע"ב) דבגרים תחלה והיו לי לעם עיי"ש ברש"י ונתנסה בי' נסיונות להתברר בי' המדריגות של כל קומה מצד קדושת עצמו שמלמטה במלחמת היצר. כי כל נסיון על כרחך שיש בו יצר הרובץ ומסית והוא צריך להתגבר נגדו דאם כבר יצרו בידו אין כאן נסיון ואף שהוא זכה אחר כך ליקרא איתן האזרחי להיות נחשב לאזרח בישראל וכמשז"ל דאברהם נקרא ישראל (בראשית רבה ריש פרשה ס') זהו אחר שיצא ממנו יעקב שזכה לשם ישראל כי שרית וגו' שנעשה שר גם בעליונים כי צורתו חקוקה בכסא הכבוד שהוא הדמות אדם שעל הכסא המושל בכל צבא מעלה כי זכה להתדבק בשורש הקדושה שבלי גבול כלל ולא היה צריך עוד לגדרים וגבולים כי הי' מטתו שלימה שלא היה בו עוד מציאות לשום פסולת כלל, מה שאין כן אברהם ויצחק שיצא מהם פסולת אף שבאמת ישמעאל ועשו אין נקראים זרעם כלל כמשז"ל זהו אחר שנבחר יעקב לחבל נחלתו יתברך ונעשו כל האבות חבל אחד וכי אם כלול מכל הקדושות והוא רק מצד כח קדושת יעקב שהיו גנוז בהם גם כן שהרי מהם הוא שנשתלשל ויצא אבל בקדושתם שמצד עצמם היה עדיין מקום ליציאת פסולת ואברהם אבינו ע היה הלוך ונסוע הנגבה היינו אוחז בהילוך והשתדלות להגיע למדגירה להיות מנוגב מכל תאות וחמדות עולם הזה לגמרי ועבודה זרה היה השתדלותו כל ימיו. ויצחק כבר היה יושב בארץ הנגב להיות מנוגב מכל ויצרו בידו ועל כן לא היה צריך למלחמות ונסיונות. וגם העקידה לא נחשב לנסיון לו כלל כי הוא זכה להקדושה שמלמעלה להיות יצרו בידו שזהו מה שהוסיף הוא להיות נקרא אב בפני עצמו ויחוד שם שמים עליו בפני עצמו כי הוא המשיך שורש קדושה חדשה בעולם דהקדושה מלמטה כבר היה לו מ֔רָשָׁה מאברהם והוא המשיך הקדושה שלמעלה.