ישראל קדושים · פרק ו׳, ה׳

ודבר זה הוא למעלה מהשגת אדם המלובש בגוף בעולם הזה ואי אפשר להגיע למדגירה כזו בהשתדלות עצמו ובהשגת חכמתו כלל רק בסייעתא דשמיא ועזר השם יתברך אחר שהשלים נפשו בכל ט' מדריגות שבהשגת אדם. ובכחו לקדש עצמו מלמטה על ידי ההשתדלות במצות ה' המקדשת לאדם ועבודתו ויראתו יתברך בכל כחותיו ומדותיו עד שנעשה כל גופו נרתק למצות ועבודת השם יתברך באברי המעשה ויראתו יתברך בלב וחכמתו יתברך במוח, אז זוכה גם כן להמשיך עליו אור המקיף של שורש נשמתו שהיא השורש הנעלם של יניקת חכמתו וכל כחות הנפש המתפשטים בגוף וכחות הרוח והחיות שבלב וכחות הנשמה הטהורה שבמוח שרשם במקום עליון דמשם אתגזרין נשמתין. והוא הנשמה לנשמה שהוא חלק ה' עמו דמאן דנפח מתוכו נפח ומפנימיותו. והוא הדבקות דישראל באלהים חיים והם הכתרים שזכו להם כל ישראל בשעת מתן תורה כמו שאמרו בשבת (פ"ח.) דעתיד להחזירם לנו להיות שמחת עולם על ראשם. שהכתר הוא למעלה מהראש וקומת אדם שהוא נעלם מהשגת אדם בעולם הזה שהוא השגת הדבקות הגמור דלא יראני האדם וחי רק בשעת מתן תורה קודם שחטאו דנאמר עליהם אז השמע עם וגו' כאשר שמעת אתה ויחי. דאז היו במדרגת אלהים אתם ובני עליון וגו' דהיו חרות מיצר הרע ממלאך המות והם ב' כתרים כנגד נעשה ונשמע היינו תורה ומצות שהם כחות גוף ונפש כידוע דהנשמה לנשמה חלוקה לב' חיה ויחידה, ושניהם כלולים בחד דבאמת עיקר הכל הוא התורה וגם כח דמחיה דהיינו מה שיש לו חיי עולם אינו אלא על ידי התורה שהיא חיי עולם וכמו שאמרו בכתובות (קי"א.) דרק מי שעוסק בתורה טל תורה מחייהו. אלא שמצאו שם תקנה גם לעמי הארץ על ידי שמתדבקים לתלמידי חכמים יש להם גם כן שייכות לתורה. והתמכי אורייתא הם רגלי הקומה דכנסת ישראל והרגלין עם הראש הכל קומה אחת. וכן איתא בברכות (י"ז א') הני נשי במה זכיין, באקרויי וכו' היינו זכות התורה שהיא מגינה לעולם, מה שאין כן המצוה שהוא רק לשעה כמו שאמרו בסוטה (כי אם.) וגם הגוים יש להם ז' מצות בני נח וביבוש קצירה תשברנה כמו שאמרו בבבא בתרא (י' סוף ע"ב) כשיכלה שכר אותם מצות קלות שלהם, ועל כן כל ממשלתם וגדולתם רק לשעה כי אין חיי עולם והגנת עולם אלא על ידי התורה והם אין להם שייכות לה וכמו שאמרו אם יאמרו לך יש תורה באומות העולם אל תאמין דהיא רק מורשה לקהילת יעקג והמצות שלהם נקראו בשמות רבה (פרשה ל') מצות גולמות. כי תיקון המצות על מתכונתן אינו אלא על ידי התורה והלכותיה ואז היא נקראת מצוה כמאמרם בשבת (ס"ג.). והתלמידי חכמים ובני תורה שמדקדקין בעשיית המצות להיות נעשים על פי התורה בכל פרטיה ודקדוקיה ומכוונים בהם לקיים מצות השם יתברך בתורתו הרי המצות עצמן הם תורה גם כן אלא שבלימוד התורה היא בפה ולב בלבד, ובמצוה נמשכת גם על אברי המעשה גם כן, ובזה מתקדשים כל אברי הגוף בקדושת התורה ומתגבלים בטל התורה המחיה אותם חיי עולם.