ישראל קדושים · פרק ה׳, ו׳

וזהו הענני כבוד שבזכות אהרן שהקיפו כל הכנסת ישראל להבדילם מכל העמים ולהעלים ולהחשיך בפניהם כל חיזו דהאי עלמא ותאוות גופניות חוץ מעטים שפלטן הענן שהם מעין דוגמת מותרות הצפרנים והשערות, שאף על פי שגם שגם הם גדלים מכלל הקומה דאדם מכל מקום הם נגזזין ונשלכים לחוץ. והם משבט דן שעליהם נאמר בפרשת נצבים פן יש בכם וגו' או שבט וגו' שורש פורה וגו' ואמרו ז"ל בספרי, זה שבט דן שהיה בו פסל מיכה דאיתא בתנא דבי אליהו רבה עליו, שבעט באנכי. היינו שורש היהדות, ועל כן במצרים שהיה בירור בנין אומה הישראלית והבדלתם מהעמים להיות גוי אחד מיוחדים לשמו יתברך על ידי שהיו גדורים מעריות שבזה הוא שורש הקדושה שעל ידו ההבדלה. אחת היתה ופרסמה הכתוב שלא נבדלה מהעמים והיא למטה דן. וזהו עיקר חילול הקדושה כמו שאמרו (מלאכי:) כי חלל יהודה קודש ד' וגו' על לקיחת הנשים נכריות. שזה בא לעשות דיבוק בין דברים הנבדלים ומסיר ההבדל שבין קודש לחול וחילול. ומכל מקום בישראל באמת אין ד' מלבר, ושבט דן עצמו הוא המאסף לכל המחנות אותן שפלט הענן להחזירם אל הקודש. כאשר נתברר בשמשון דאתי מדן והלך אחר עיניו לקחת מבנות פלשתים הערלים, בטענה - כי היא ישרה בעיני ואמרוז"ל בסוטה ט' ב' דהלך אחר עיניו ובתר ישרותו, אף על גב דמכל מקום תחלת קלקולו נחשב בעזה וההוא לא היה עדיין. והיינו שהוא הכיר בנפשו כי עיניו נקיים בחיזו דהאי עלמא להיות העין רואה ולב חומד דבר שאינו שלו. וידע כיון דישרה בעיניו ודאי כך הוא רצון השם יתברך, ובתנחומא פרשת בשלח סימן י"ב על פסוק כי גאה גאה שמשון במה שנתגאה וכו' כי היא ישרה בעיני וכו' עיין שם. ומזה מבואר כמו שאמרו, דמה גיאות הוא אי כוונתו ליישרות תאוה גשמיית בעיניו. ועל כרחך כמו שאמרו שנתגאה להאמין בעצמו שמה שעיניו חומדות ודאי הוא רצון השם יתברך. והאמת כן היה ונענש רק על הגיאות. ואפשר דזהו גם כן כוונת המרד והחטא שבסוטה שם רק על שנתגאה בעיניו וכן העיד הכתוב תיכף אחר כך ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא וגו'. ואף על פי שלמראית עיני בני אדם בעולם הזה נחשב זה כהולך אחר עיניו לחמוד בתאוות עולם הזה ולחלל קודש ד' לבעול בת אל נכר הוא בסוד עת אשר שלט האדם באדם לרע לו לאדם בליעל. ובאמת בטח בנפשו דעינו לא יכול להכניס בלבבו חמדות זרות כלל. ולפי שסביביו נשערה מאד נחשב זה לחטא מה שהכניס עצמו לענין כזה ולתקיפות כזה לסמוך על עצמו כל כך אף בדברזר כזה.