ישראל קדושים · פרק י׳, ט׳

וקדושה זו שבשורש בלבבות בני ישראל בלא השתדלותם כלל זהו קדושת השבת שהוא הקדושה דקביעה מצד השם יתברך מתחילת בריאת עולם שקידש את יום השביעי ועל כן נאמר בשבת ברית עולם הוא ביני ובין בני ישראל וגוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין) כי הם אין להם שייכות לקדושה זו וזה דומה למכניס כסיתו בין לביא ללביאה כשנזדקקין זה לזה וכן איתא בשבת (י':) ע"פ לדעת כי אני ה' מקדשכם מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' ועל מתן שכרה דלא עביד לאגלוי אמר לדעת וכו' ועל כרחך דבמה שכתוב כי אני וכו' הודיעם בזה מתן שכרה שהוא מה דאני וכו'. כי שכר מצוה מצוה. היינו המצוה עצמה מה שמכנסת קדושה ללב כמו שאומרים אשר קדשנו במצוותיו וצונו וזהו המתן שכר דלמחר לקבל שכרם שעל ידי הקדושה שבלב זוכה לחיי עולם הבא שאינו אלא הרגשת קדושה עליונה ואור עליון כמו שאמרו בברכות (י"ז:) העולם הבא אין בו וכו' אלא וכו' ונהנין מזיו השכינה ושבת מעין עולם הבא גם אז משיגין מעין קדושה זו. וזהו מה שהשם יתברך מקדשם שעל ידי זה נכנס בהם הקדושה בלב גם בכל ו' ימי המעשה. והוא מתנה טובה שנתן השם יתברך לישראל שיהי' בהם שורש קדושה קבוע וקיים בלב מצד השפעת השם יתברך מאור שכינתו יתברך השוכן אתם בתוך טמאותם גם בלא השתדלות אדם.