ישראל קדושים · פרק י׳, י״ז

והתגלות קדושה זו בבית יעקב היה באסנת ועל כן היא זיווגו של יוסף הצדיק שומר הברית שלא רצה להמשיך ערלה גם בחיצוניות ולמראית העין. כי כל כך היה מבהיק בו אור הקדושה שבפנימיותו עד שלא היה מניח להיות שום שליטה לההיפך גם בחיצוניות וחשב מחשבות להכרית קליפת הערלה לגמרי מהעולם על ידי שגזר על המצרים שימולו ובזה יבוטל שורש קליפת הערלה אבל באמת גם שימולו נקראים ערלים. וכמו כל זרע ישמעאל דאברהם אבינו ע שאמר לו ישמעאל וכו' חשב גם כן כיון שנימול יש בו שורש קדושה. והשם יתברך הודיעו כי ביצחק יקרא וגו' ולא כל מי שנימול נקרא מהול. ואף על פי שישמעאל נימול על פי ציוי השם יתברך לאברהם. אבל אף שניתנה מילה לאברהם לא נתגלה הקדושה לגמרי עדיין. שהרי איתא ביבמות (ע"א:) דלא ניתנה לו פריעה עד יב"נ ופריעה הוא ההתגלות. ולפי שלא היה עדיין קדושת הברית בהתגלות על כן היה מקום לטעות גם בנימולים מהאומות לדמות שקרוים מולים. וההתגלות התחיל בנפש יוסף שהוא שורש אותה קדושה. ואלו היה ניצול באותה מעשה לגמרי היה מתגלה הקדושה בו לגמרי והי' הוא זוכה לינתן פריעת מילה על ידו. אבל מה שהוציא דבת אחיו שנושאים עיניהם בבנות הארץ ולפי שאמרו ז"ל דכל הפוסל במומו פוסל אם כן זה מורה כאלו יש בו קצת חסרון ועל כן זה גרם לו מה שנכנס הביתה כנ"ל ועל ידי זה יצאו י' טיפין ממנו כמשז"ל. ומסתמא הוא נגד מה שחשד י' אחיו ולפי שלא נתגלה עדיין לגמרי קדושת הברית על כן היה מקום שליטת פגם וקלקול זה בו גם כן.