ישראל קדושים · פרק א׳, ב׳

כל המצות מכניסות קדושה בלב איש ישראלי כמו שנאמר ועשיתם כל מצוותי והייתם קדושים וכמו שאומרים קדשנו במצוותיך, ומברכין עליהם אשר קדשנו במצוותיו וצונו. נראה דזהו המכוון של כל המצות להיות על ידם קדושים וכמו שאמרו יבמות (כ':) דוהתקדשתם הוא מצות עשה כוללת על כל עשה ולא תעשה שבתורה עיין שם בתוספות. שעל ידיהם האדם מתקדש וזהו תכלית בריאת האדם בעולם להתדמות אליו יתברך שהוא קדוש ומשרתיו קדושים ונאמר קדושים תהיו כי קדוש אני. ועיקר הקדושה הוא קדושת הברית כמו שאמרו בויקרא רבה (פרשה כ"ד) כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה כדאמר ר' יהודה בן פזי כל שהוא גודר עצמו מהערוה נקרא קדוש עיין שם וברש"י (ריש פרשת קדושים). ובירושלמי (פרק ב' דיבמות הלכה ד') כל מי שפורש עצמו מהעריות וכו'. ובשבת (קי"ח:) מאי טעמא קרו לך רבינו הקדוש וכו' לא נסתכלתי וכו' שלא הכניס וכו'. והנזיר נקרא גם כן בתורה קדוש ועיקרו לפי שנזר עצמו מיין שהוא גדר ערוה דהרבה יין עושה כדתנן (סוטה ז'.) ושם (ב'.) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין ובברכות (כ"ט:) לא תרוי ולא תחטא. וכן גידול הפרע לגלחו לשמים מציל מפחיזות היצר בהרהורים כמו שאמרו בעובדא דנזיר (ד':) עיין שם ברש"י. ובבראשית רבה (ריש פרשה פ"ז) ביוסף מתקן בשערו וכו' הא דובא קמך. ובכלל זה כל הגדרות תאוות הגופניות הם גדר לערוה ועל כן לחד מאן דאמר (תענית י"א.) היושב בתענית נקרא קדוש מה זה שציער עצמו מדבר אחד וכו' מכל דבר על אחת כמה וכמה. ומתאוות אכילה ביחוד כמו שאמרו (ברכות ל"ב.) מלי כריסי זני בישי. וכן נקרא בלשון אכילה, אכלה ומחחה בפיה. ובלשון משנה, אוכלת עמו לילי שבת לחד מאן דאמר (כתובות ס"ה:). ובלשון בני אדם (שבת ס"ב סוף ע"ב) במה סעדת וכו'. וגם בלשון תורה לפי הבראשית רבה (סוף פרשה פ"ו) על פסוק כי אם הלחם אשר הוא אוכל לשון נקי.