שיחת מלאכי השרת · פרק ד׳, ל״ב

והנה הנחש הוא הי' מחטיא הראשון לאדם הראשון כמו שספרה התורה מסתמא יש באותו בעל חי מקור אותו כח ההפרד והדמיוני שיסד השי"ת בעולם שמאותו כח הוא שפעות אותו בעל חי הפרטי המזיק לברואים. וביאור דבר זה יתבאר אי"ה באורך בקונטריס שיחת שדים אשר לי. אבל בכלל הוא דבר הלמד מכח סיפור התורה שכח הטומאה וההסתה והתעות מרצון השי"ת הוא הנחש ולכן אמרו דכריך חויא סחרניה דקדושה. פירוש שהשי"ת יסד דבר המונע להגיע אל הקודש שאותו דבר אין מניחו ליכנס שם רק שיטה לדרך אחר ולא ליכנס שם. דוגמת המשל בנחש הכרוך סביב התיבה של אבנים טובות ומרגליות שבזוה"ק שם. היינו שהשי"ת עשה מחשבת דמיון שידמה שלא זו הדרך הראוי' ויטה לדרך אחר לחשוב שאינו מהשי"ת. והיא כרוכה סביב הקדושה ר"ל סביב כולה שאי אפשר ליכנס רק דרך עליה והיא אין מנחת שנושבת בכח טומאתה מכנסת ארסה לתוך בשר הנוגע וזה מכלה הבשר ההוא. ר"ל אותם מחשבות של קדושה ליכנס שם היא מכלתו. רק אשא לו מקבלא מסאבו וכנ"ל שדבר זה הוא מדרגה העליונה שהוא הכרה באמת ושזה דמיון. ולכך אמרו דמלאכי אש קיימין לגאו ודחיין למסאבו. פירוש שמדרגתם הוא בפנים ונופם במקום טהרה וכנ"ל. אבל מלאכי רוח. פירוש המלאכים שהם בעולם האמצעי ששם יש משכן גם ברוח דמסאבו שהוא בב' חללי הלב זה לעומת זה ולכך אין בידו יכולת כלל לדחותו. ר"ל שכח המגלה אמיתות השי"ת וכח המעלים האמיתות ומראה הפרידה שניהם שוים ואין לזה התגברות על זה ולכך דחלי לאסתאבא. וביאור זה: