שיחת מלאכי השרת · פרק ב׳, ג׳

ובתנחומא שם מסיים ומי הן המלאכים אלו שמשמרין אותו מן המזיקין כו' מכריז לפניו ואומר תנו כבוד לצלמו של הקב"ה לפי שכל העולם כולו מלא רוחות ומזיקים ע"כ. פירוש שכל ענייני העולם הם מליאים דברים המזיקים לנפש מכל צד. כל חמדה וכל חפץ הנמצא בבריאת העולם הוא מעורב טוב ברע. הטוב כאשר ישתמש בו רק לרצון השי"ת והרע להיפך וזהו שמלא מזיקין. והגדר לזה היא התורה כמו שאיתא (ב"ב ט"ז א') בראתי יצה"ר בראתי תבלין שהיא השמירה שעל ידי כל מצוה ממצות התורה שמקיים נמסר לו מלאך אחד. ר"ל כח הקבוע ועומד שאין יכול לנטות כלל אל הרע והוא משמרו מהם ומכריז ואומר תנו כבוד כו'. שלפי שהוא צלמו של הקב"ה שע"כ יש בו כל הכחות כולם גם להנזק ותחפצו להזיק. אדרבא תנו כבוד ר"ל כחות המזיקים המנעו ממנו. וענין ההכרזה הוא הפרסום לכל תאות וחמודות העולם שזה הוא בצלם אלקים וראוי שימנעו ולא יכנס ללבו כלל חמדת ותשוקות ההם. שעל ידי המצוה הוא בתואר עושי דברו שבזה הוא עצום מן המלאכים. ר"ל בעל כח יותר מהם לפי שהוא בעל הכחות כולם עד שקיום המצות שייך אצלו להיות נקרא על ידו בשם עושי דברי והוא צלם אלקים כמו שנתבאר. והיינו שצלם אלקים הוא שיש בידו גם הרצון הזה אבל אינו נמשך אחריו. משא"כ המלאכים שאין להם אותו רצון כלל. ולכך מעלה הוא זו מה שהאדם צריך להיות נשמר וכמו שמנהגו של העולם שהעשיר מתיירא וצריך להיות נשמר מן הלסטים אבל עני אינו מתיירא ואין צריך שמירה וכן היין נשמר שלא יחמיץ ולא יתקלקל ולא המים. והיינו שכל דבר שיש לו מ עלה צריך שמירה. ומי שאין צריך שמירה הוא לאות שאין לו שום מעלה. שכך יסד השי"ת בטבעי הבריאה שברא בכל דבר שיש לו מעלה ויכול להתעלות הוא יכול להתחסר ולהשתפל ג"כ. כי רק השי"ת הוא בעל מעלה אמיתית שאינו מושך אחריו שום חסרון. אבל כל בעל מעלה מושך אחריו ג"כ חסרון ואם אינו מושך אחריו חסרון אינו בעל מעלה. וכמו שאיתא על פסוק (פ' וילך) לא אוכל עוד לצאת ולבוא ופירש"י שנסתמו ממנו שערי הלכה. ותינח לבוא אבל לצאת אמאי לא. אבל הם נמשכים זה מזה כי מי שאפשר לו היציאה אפשר לו הביאה וכאשר הוא עומד במדרגתו ואי אפשר לו הביאה גם היציאה אי אפשר לו: והדברים אלו עמוקים ומבוארים במקום אחר: