שבחי הבעש"ט · פרק נ׳, א׳

שמעתי מהרב דקהלתינו וגם מהרב דק"ק פולנאי שבק"ק איזבארז נתראו בבה"כ של נשים שני לצים. והיו מפחדים הנשים עד שהוכרחו לעזוב את בה"כ. והלך הרב ר' חיים מ"מ דקהלתינו וישב בב"כ ולמד שם וגירש משם את הלצנים והלכו והזיקו שני ילדים שלו. ושלח אחר הבעש"ט ולן בבית התבודדותו עם הסופר מ' צבי. וציוה שיביאו את הילדים אצלו למקום לינתו ועשו כן. וכששכבו לישן והיה המשכב של הבעש"ט בראש השולחן והסופר שכב בעבר השני לראש הבעש"ט ועד שלא ישנו באו שני המזיקים לבית ועמדו אצל הפתח ולצצו מן הבעש"ט איך הוא מזמר לכה דודי. והבעש"ט קם וישב על מטתו ואמר להסופר הראית. והסופר ג"כ ראה ותחב את ראשו תחת הר של הבעש"ט ואמר הניחה לי. וכשגמרו לדבר הלכו אל הילדים. קפץ הבעש"ט מן המשכב וגער בהם ואמר להם להיכן אתם הולכים והם לא פחדו ואמרו מה איכפת לך. והתחילו פ"ש להתלוצץ ולזמר לכה דודי בניגון של הבעש"ט. ועשה מה שעשה ונפלו השני מזיקים לארץ ולא יכלו לקום. והתחילו להתחנן לפניו ואמר תיכף תראו שהילדים יבריאו. אמרו האחד מה שעבר אין כי הזיקו אברים פנימיים ועכשיו באנו להזיק אותם עד גמירא אך שמזלם שרומע"ל בכאן. שאל אותם איך ומה ולמה באתם לבה"כ. השיבו כי החזן הי מתפלל בבה"כ והיה לו משורר שקורין באס והיה נואף גדול ובעת מזמרותו היה כוונתו שיטיב בעיני הנשים. והיה לו הירהור וגם הנשים הרהרו עליו ומשני ההרהורים הללו נבראו אנחנו שני מזיקים זכר ונקבה. וחיינו הוא בבה"כ. אז נתן להם הבעש"ט מקום אצל באר אחד מקום שאין בני אדם מצוים שם.