רסיסי לילה · פרק נ״ג, א׳

ענין משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט.) והרי בניסן עיקר גאולת ישראל ובסיון קבלת התורה ובסוכות זמן שמחתינו ולא נאמר על ידי זה על כלל החודש מרבין בשמחה. וגם מה הלשון מרבין משמע דיש שמחה תמיד אלא דאז מרבין בה ואיזה שמחה תמידית יש לישראל בהיותם בגלות ונאמר אל תשמח ישראל אל גיל וגו'. אבל ודאי הכונה על שמחת ישראל בה' מעוזם כמו שכתוב שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב והוא שמחה של מצות ותורה כמו שכתוב פקודי ה' ישרים משמחי לב דהישרנות מוליד שמחה בלב כי תומת ישרים תנחם והולך בתם ילך בטח ואין חסר כלום ועל כן לישרי לב שמחה. ובתענית (טו.) אמרו לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה צדיקים לאורה וישרים לשמחה כו' פירוש צדיק הוא המוגדר במעשיו אף שהלב אינו שלם וישר עדיין מכל מקום מגביר שכלו על יצרו לבלי יגרר אחריו וזהיר במעשה בפועל כל רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה. והמעשים מביאים קדושה ללב דעל כן מברכין אשר קדשנו במצותיו פירוש קדושה בכל מקום הוא הבדלה להבדיל ולהפריש הלב מחמדות עולם הזה ועל ידי זה זוכה לאור הזרוע שהוא השגת חידושין דאורייתא מתורה שבעל פה המאירים ללב. כי אורה זו תורה ותורה שבכתב היא האמת אשר מארץ תצמח שהיא כזריעה בלבבות בני ישראל להצמיח מתוך לבבם הרבה מאוד תוספות מרובה על העיקר. וכמאן דאמר בגיטין (ס:) רוב תורה בעל פה וגם מאן דאמר רובה בכתב לא פליג אמציאות רק סבירא ל כיון יהדליכא מידי דלא רמיזי באורייתא והכל נדרש מתוך הכתובים וכיון דאתיהיב למידרש כמאן דכתיב מפורש דמי קרי ליה רוב בכתב וכיוצא בזה כתבו המפרשים. אבל ודאי עצמות הכתב דבר מועט מאוד ועיקר מה שכתוב ארוכה מארץ מדה הוא מצד ביאורה שבעל פה הנצמח מלבבות בני ישראל על ידי אור שבכתב הזרוע בהם. ואמיתות תורה שבעל פה מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש יהיה בו כדי להאיר הלב מאפלתה אינו אלא לצדיקים דלרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ואם אין דומה למלאך אל יבקשו תורה מפיהו. ורבי מאיר דגמר תורה מפומיה דאחר תוכו אכל כו' (חגיגה טו:) היינו דפנימיות ישראל עמך כולם צדיקים וכמו שאמרו (ברכות יז.) גלוי וידוע שרצונינו כו' ומי מעכב כו'. וכמו שכתב הרמב"ם בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני דעצם רצונו באמת כן וכופין רק למנוע הסתת היצר שהוא חוץ מאמיתות רצונו והוצי הסובבים לאסא. ועל כן גם בהשגת התורה שבעל פה דאחר היה תוך הראוי להיות נאכל מצד הפנימיות שבו שהוא צדיק. דכל רשעותו רק מהשפה ולחוץ מצד היצר הרע וזהו קליפתו שזרק. ולעצמו לא האירה תורתו מפני ריבוי הקליפה הסובבתה. אבל רבי מאיר היה יכול להבדיל ולהפריד התוך מהקליפה כי הוא היה מלא אור כשמו שעל כן בתורתו כתוב כתנות אור באלף (בראשית רבה סוף פרשה כ) שגם הלבוש של עור מלא אור והוא כמו אור האבוקה שמושך אליו כל אור קטן שמתקרב לו כך היה יכול למשוך אור הפנימי שהיה באחר אליו. ועל כן יש להרהר בתשובה קודם הלימוד דאז נקרא צדיק כמו שאמרו בקידושין מ"ט ב' וזוכה לאור הזרוע שיהיה נזרע מה שילמוד בקרב לבבו להצמיח אורה מרובה בקרבו להיות על כל דרכיו נוגה אור שלא יכשל מעתה. ולעולם אין הלב מאיר לגמרי אלא מתוך השגת דברי תורה אמיתים המתחדשים בלבו וחכמת אדם תאיר פניו. וכן האור שנברא בששת ימי בראשית גנוז לצדיקים ורצה לומר אור ההשגה שהיה ראוי לאדם קודם החטא יוכל לזכות לה גם כן אחר שיחטא וישוב. ואף דעיקר שם צדיק היינו צדיק מעיקרו מכל מקום גם בעל תשובה נקרא צדיק גדול כנזכר לפי שהתשובה עוקרת החטא למפרע דוגמת התרת נדר על ידי החכם והוא כאלו לא חטא מעולם. וכדרך שנאמר בימים ההם וגו' יבוקש את עון ישראל ואיננו וגו' וכל השגה מכונה אור שהוא מאיר לאדם בכל ענינים כמהלך במקום אורה שרואה בטוב דרכו שלא יכשל מה שאין כן במבואות האפלות. וזהו הראוי לצדיקים אשר זה מדרגתם בהגדרת מעשיהם לשמור רגלם מלכד. אבל השמחה אינו אלא בהשם יתברך מה שהוא דבוק בו ואפילו עדיין אינו דבוק ואפילו מרוחק לגמרי רק שמכל מקום מבקשו וחפץ לידבק בו נאמר ישמח לב מבקשי ה'. ועל ידי אור תורה ונר מצוה יוכל לזכות לשמחה זו גם כן כי מאן דאחיד באורייתא אחיד בגופא דמלכא והמאור שבה מחזירו למוטב אפילו אותו עזבו חס ושלום כמו שכתוב במדרש איכה. דעל ידי זה מעורר לבבו לבקש ה' אלהיו ואז זוכה לישרת לב. דכל הישרות שבלב אינו אלא התמימות עם ה' אלהיו דיודע שיש בורא ומנהיג ושאין שום דבר חוץ ממנו וזה מפשט כל עקמומיות שבלב. ואף אם עדיין היצר כרוך בעקבו ואיננו מוגדר במעשיו כצדיק גמור ע"ז א' (ברכות סג.) בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה והוא יישר ארחותיך. ובעין יעקב שם הגירסא היינו דאמרי אינשי גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי רצה לומר דרוב גנבי ישראל הם בכלל נקראים ישרים כמו שאמרו בפרק רבי עקיבא (פח:) אנן כתיב בן תומת ישרים. כי כולם מאמינים בני מאמינים והאמונה התקועה בקרב כל איש ישראלי דהכל מהשם יתברך היא הגורמת לו ישרת לב. ואפילו שהיצר רע גוברו ומחטיאו במעשה הוא לא זז מאמונתו וגם שם רחמנא קרי אלא שהיצר מעוור עיניו ולא ידע שזה דבר עבירה. ואף דסוף סוף הוא תועה מדרך הישר מכל מקום על ידי זה השם יתברך מיישר אורחותיו והוא הנקרא ישרי לב הזוכה לשמחה. אף על פי שאינו זוכה לאורה זו תורה שתהא מאירה עיניו ולבבו כל זמן שלא נטהר במעשיו. מכל מקום זוכה לשמחה בה' על ידי התורה מה שלא זכה לה הצדיק גמור שאין לו ישרות לב שלבו דואג בקרבו תמיד.