רסיסי לילה · פרק מ״ו, ג׳

וטעם חשבון שש מאות ותשע מאות כי מספר תשעה קולות דראש השנה שלשה של שלשה שלשה היינו כי כל דבר כלול משלשה שני קצוות ואמצע באורך ורוחב הרי תשעה והמקום הכולל הוא העשירי שהוא כלל המספרים בכל קומות הנבראים כנודע. וכן למעלה מעלה בשורש הבריאה עשרה מאמרות ובראשית נמי מאמר הוא מאמר כולל הבריאה והוא דוגמת מדת המלכות שהוא תכלית המכוון בבריאה והתפשטות המדות להגיע לתכלית הם תשע. ובראש השנה אומרים מלכיות להמליכו יתברך ואחר כך זכרונות דבזה ממילא יעלה זכרוניכם כו' (ר"ה טז.) דכנסת ישראל היא מדת מלכותו יתברך דאין מלך בלא עם ויעלה זכרון כנסת ישראל. ובמה בשופר שהוא המעלה למעלה כנ"ל וההמשכה למעלה הוא התפשטות והתרחבות המקום לכל תשע נקודותיו והם תשעה קולות. ושלשה מהם יבבות בקו אמצעי שבו הוא המשכה הישרה מתתא לעילא על ידי קול דתפלה דתפל הוא דבוק שבו האדם דבוק להשם יתברך. ודא קלא דעני הצועק מן המיצר דבקעא רקיעין ואוירין וסלקא למעלה ביושר (זח"א קסח סוף ע"ב) ומושכת עמה לפניה ולאחריה קול תורה שהם שני קצוות. דבתורה שבעל פה יש נטיה לשני קצוות כנזכר לעיל מה שאין כן קול תפלה הוא הולך ביושר לאתדבקא בעץ החיים העומד במרכז. וזה כל בקשה דראש השנה לחיים להתדבק בעץ החיים. וזה כלל חילוק השלשה שהם במקבל השפע שלשה ראשונות של קבלת השפע ושלשה אחרונות של השפעתה למטה ואמצעיות שלו. וכן החילוק בכל שלשה וגופא או קו אמצעי הוא תפלה שבו הדיבוק דאדם בהשם יתברך וכטעם ואני תפלה. ושלשה דימין או שלשה ראשונות דקבלת השפע בתורה שבכתב ושלשה דשמאל או אחרונות הוא השפעת אדם לזולת על ידי חכמת תורה שבעל פה מה שמשיג מהשם יתברך ולהיות תורה שבכתב כלול בה גם תורה שבעל פה לכך היא מספר ו'. וכשבאה התורה שבעל פה להתפשטות בלב דנמשך ממנה התפלה אז הם תשעה. ומספר מאות היינו כידוע השתלשלות המספרים חמש מדריגות, יחידות, עשירות, מאות, אלפים, רבואות. שבמספרים כך הם משתלשלים בהשתלשלות העולמות וכן בנפשות נפש רוח נשמה חיה יחידה כמו שכתבתי במקום אחר. ושלשה כחות נפש רוח נשמה הם מה שבגוף ובזה הוא הלבשת הקליפה שמקפת הגוף לבד ולכך הם מספר מאות. ודבורה צותה ליקח עשרת אלפים לנצחו היינו אחדות דישראל הוא נגד המקום המאחד כל התשע שהיא מדת כנסת ישראל מי כעמך גוי אחד ובשלימות כל חמש מדריגות הנפש הם עשרת אלפים [ובפרעה נאמר הבה נתחכמה וגו' שבאו עליהם בחכמה וכדברי רז"ל (סוטה יא.) על פסוק וישימו עליו וגו' דגזרו גם על מצרים ואף על פרעה הכל בערמה. אבל בסיסרא נאמר בחזקה היינו כי לחיצת תורה שבעל פה הוא העלמת החכמה אנושית גם כן ואין צריך להתחכם נגדו רק בחזקה]. ואחר מה שנאמר בין רגליה כרע וגו' שהוא קליטת יעל הטוב דסיסרא כמו שכתבתי בעוד מקום שמאותן ביאות יצא רבי עקיבא וכבר יצא כל כחו ממנו. נאמר ותייבב אם סיסרא כי עיקר כח הצעקה ותפלה באשה כידוע דהיא מסטרא דנוקבא כי האשה חסרה ומבקשת השלמה ממשלימה לעולם. וסיסרא היה בכחו מלביש כל כח תורה שבעל פה דרבי עקיבא ואמו שהביאתו לעולם שהיה גנוז כל זה בכחה היא היה התפשטות כחה בקול צעקה מעין קול דתפלה. אבל לא בתפלה להשם יתברך. שהיא חלק רע רק ביבבא דילה. ומאחר שכל שורש קול דיבבה היה אז מעוטף בלבוש שק דידה ודאי היה בה כל עוצם כח דיבבא. כי ודאי ענין הנזכר בכתוב אינו כספור דברים בעלמא וכשהכתוב אומר ותייבב מסתמא כל כח דיבבא שיש בעולם היה בה אז. וזה טעם מה שכתבו תוספות (ר"ה לג:) בשם הערוך דמאה קולות דראש השנה נגד מאה פעיות דפעיא אימיה דסיסרא. והיינו כי כל כח יבבא היה מלובש בה. ויבבתה על קליטת הטוב שבסיסרא שהוא העדר החיות דרע לגמרי ודאי היה בכל תוקף. ומה שכתבו מאה פעיות לא נזכר מנא להו אבל נמצא לשון זה בדברי רז"ל (ויקרא רבה פרשה כז) על פסוק מאפע ממאה פעיות שהיולדת פועה בשעה שמולידה. ולפי שזה היה דוגמת לידה שעל ידי קליטת יעל מסיסרא הוצרך לצאת גם ממנה המלובש בה ויצא על ידי יבבות הללו. וכבר נתבאר דחשבון מאה הוא כנגד כלל שלשה כחות דנפש המלובשים תוך הגוף והוא בכלל פעיא אחת דיום תרועה דרצה לומר צעקה יחידית ובהתפשטותה הוא מאה שמשם והלאה תתפשט עד אין קץ אחר שיצא מכל מאה פעיות דרע המלביש ומקיף לטוב המכונה בשם יבבות דאימיה דסיסרא שהם נגד תלת עלמין בריאה יצירה עשיה דשם יש משכן לרע משם והלאה כולו טוב ואין מקום לרע כלל. ומשם באה הענייה דבמרחב ואין להאריך כעת יותר.