רסיסי לילה · פרק מ״ד, א׳

השם יתברך הוא לבן של ישראל כמו שאמרו בשיר השירים רבה על פסוק ולבי ער ממה שכתוב צור לבבי וגו'. וזהו החילוק בין ישראל לעמים דאפילו פושעי ישראל שהרבה עבירות עד אין קץ אף על פי שחטא ישראל הוא ונקרא אסא דקאי ביני הוצי (סנהדרין מד.) דאפילו פושעי ישראל מלאים מצות ומעמקי לבבם דבוק בהשם יתברך שהוא שורש נקודת ליבם כדרך שאמרו (ברכות יז.) גלוי וידוע שרצונינו כו' ומי מעכב כו' וכדרך שכתב הרמב"מ (סוף פרק ב' מהלכות גירושין) בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני. ודבר זה אי אפשר לעמוד עליו שום בריה רק השם יתברך מעיד שהוא כן אצל ישראל. מה שאין כן אצל עכו"ם אפילו חסידי אומות העולם שמכיר שכך טוב מכל מקום עצם לבבו אין כן. וזה שאמרו מה בין תלמידיו של אברהם אבינו ע"ה לתלמידיו של בלעם הרשע כו' עיין שם בפרק ה' דאבות. ונקט אברהם אבינו ע"ה לא משה רבינו ע"ה כי משה רבינו ע"ה למד תורה לישראל ואף הערב רב והגרים מעכו"ם כיון שנתגיירו בשם ישראל יכונו. אבל אברהם אבינו ע"ה למד לאומות העולם כי מכל הגרים שגייר והנפש שעשו לא נשאר מהם זכר בישראל כי עדיין לא היה אז שם ישראל שיהיה גר שנתגייר כקטן שנולד ביהדות דאברהם אבינו ע"ה תחלה לגרים דהוא עצמו היה גר שנתגייר כקטן שנולד להיות אזרחי (ב"ב טו.) וממנו התחלת שם ישראל (בראשית רבה ריש פרשת תולדות) אבל כל תלמידיו הם אומות העולם. רק מכל מקום הם עצמם כיון דתלמידים קרויים בנים והכתוב קוראן והנפש אשר עשו הם נמשכים אחריו. וסימנם עין כו' הם טהרת הגוף מקנאה ותאוה וכבוד שהם כלל שיקועי הגוף שבהם משוקעות כל הלבבות. ואף חסיד שבחסידים אמרו ז"ל (ויקרא רבה פרשה יד) בעוון מלא לענין תאוה. ונאמר (משלי כ״ז:ד׳) מי יעמוד לפני קנאה ואין צריך לומר בכבוד. שמצינו משה רבינו ע"ה שהתורה העידה עליו שהוא עניו מכל האדם וחשדוהו למשתרר. וזהו שורש השאור שבעיסה המעכב ואף חסיד שבחסידים יוכל לפגעו לפעמים ענין קנאה תאוה וכבוד שלא ינצל. אבל העיקר הולך אחר שורש הלב ומסתמא בלעם הרשע שהיה מנביאי אומות העולם ואין הנבואה שורה בישראל אלא על חכם גבור ועשיר (שבת צ"ב) כל שכן באומות העולם. ועשיר הוא השמח בחלקו ואינו רע עין וגבור הכובש יצרו שאינו בעל נפש רחבה בתאוה. וחכם בתורה היפך גס הרוח שהוא סימן לעניות דתורה דדברי תורה יורדים למקום נמוך ורוח נמוכה וידוע דכל גאה שוטה. ואם כן ודאי בלעם היה גם כן נקי מכל אלה והיה גם כן מלמד דרך השם יתברך כעין אברהם אבינו ע"ה שהרי היה נביא לה' ויודע מאמיתות השם יתברך שהרי נבואתו היתה נבואת אמת שנכתבה בתורה. רק כל זה היה בהתגלות לבו אבל מעמקי לבו הוא גוי שאין לו שום שייכות באמת לכל ג' מעלות הנזכרות וכשהגיע לנסיון נתברר שהוא ההיפך מכולם. וכן הוא מתברר בתלמידים שהם דוגמת בנים דשמעתי שהם מעמקי לב דאב וכמו שכתבתי במקום אחר. ולכך החילוק דאלו נוחלין עולם הבא כידוע דעולם הבא רומז לבינה ליבא והוא מצד דביקות הלב דלכן כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. מה שאין כן תלמידיו של בלעם דבלעם עצמו נמנה באותן שאין להם חלק לעולם הבא. וכבר כתבתי במקום אחר דזכיה גדולה הוא לבלעם במה שנמנה במשנה דאין לו חלק לעולם הבא בהדי גדולי ישראל. ונראה לי ברור דזה שאמר תמות נפשי מות ישרים וגו' שהקשה בלקוטי תורה מהאר"י כיון דלא עלתה לו כן כמו שכתוב בזוהר הקדוש (ח"ג קצד ב) למה נכתבה דברי בטלה שלו בתורה. ולפי מה שכתבתי יש לומר על דרך שאמרו בברכות י' א' מת אתה בעולם הזה ולא תחיה בעולם הבא הכא נמי מה שאמר תמות כו' מות רצה לומר מיתת נפשו לעולם הבא יהיה תוך מיתת ישרים הם בני ישראל אותם שאבדו עולם הבא דכפי הנראה כל עיקר נבואת בלעם היתה רק על אותם פושעי ישראל שאבדו עולם הבא שהרי הוא נסתכל רק להזכיר חטאי ישראל ודיבר רק מהחוטאים. וגם אין שום בריה משיג מה שהוא למעלה ממנו ואמרו ז"ל (ברכות לד:) צדיקים גמורים עין לא ראתה והיינו עין נביאי ישראל ואם כן נביאי אומות העולם אף בעלי תשובה בכלל עין לא ראתה. והוא שהיה מאותן שאין להם חלק לעולם הבא ודאי לא השיג מישראל גם כן אלא מדריגת אותן שאין להם חלק לעולם הבא. ועל זה היה עיקר טענת בלק כסה את עין הארץ רצה לומר הארץ הידוע כדרך שאמרו כל ישראל יש הם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך וגו' לעולם יירשו ארץ הרי דארץ רומז לעולם הבא. וזה היה ראיית בלק שנאמר וירא וגו' משמע דהוא לבד ראה ולא אחרים. והיינו דענין האמורי שהפליג הכתוב כמה פעמים בשבחו אשר כגובה ארזים גבהו וחסון וגו' וכן נזכר בהלל הגדול מלחמת סיחון ועוג כי לעולם חסדו שיש בזה חסד עולמי. וגם מה דנתיירא משה רבינו ע"ה מעוג ודאי אינו בשביל גבורתם לבד דכלפי השם יתברך אין חילוק בין גבורים לחלשים. גם מה ששלח לסיחון לשלום והרי הוא משבעה עממין שניתנו לישראל. רק ידוע מ"ש אעוג דפלט מדור המבול דודאי אינו בחינם רק שהוא היה נקי מחטאי דור המבול ע"כ. וידוע מה שכתוב בזוהר (ח"ג רטז ריש ע"ב) דהיה ראוי להיות מתן תורה בדור המבול והיה אז גם כן משה רבינו ע"ה בשגם בגימטריא משה אלמלי זכו רק שבחטאם נתהפך שפע מי התורה למי המבול. וכן אמרו בזבחים (קטז.) דבשעת מתן תורה נתקבצו אומות העולם לבלעם [ולפי מה שאמרו בפרק חלק (סנהדרין קו:) דבלעם בן ל"ג נהרג והוא בשנת ארבעים ליציאת מצרים אם כן נולד שבע שנים אחר מתן תורה. וצריך לומר כמו דשורש נפש משה רבינו ע"ה נקרא משה כנ"ל דהיה בדור המבול וכן בתלמוד (שבת קא:) משה שפיר קאמרת על איזה תלמיד חכם בדור שיש בו מחכמת משה רבינו ע"ה. כך בלעם הוא כנגד הדעת דסטרא אחרא ההתבוננות דאומות העולם בדעתן נקרא שנתקבצו לבלעם. וכיוצצא בזה מה שאמרו (סוטה יא.) דהיה מיועצי פרעה ולפי זה האריך ימים הרבה מאד והרי איתא (סנהדרין קו:) אנשי דמים ומרמה לא יחצו וגו'. ובספר הישר כתוב דיועץ פרעה היה בלעם אחר זקינו של זה אבל לשון רז"ל לא משמע כן. וכן מה שאמרו (סנהדרין קו.) על וירא את הקני כו' עמי היית בעצה כו'. אבל הכונה כמו שכתבתי דשורש הדעת דסטרא אחרא נקרא בלעם בין שהיתה מלובשת באיזה נפש פרטי בין שהיתה בדעת פרעה בעצמו] שמא הקב"ה מביא מבול שכפי ענינם היו חושבים שפע מי תורה הבא לעולם למי מבול. וא"כ עוג שניצול ממבול הרי היה לו קצת שייכות בהכרח לתורה. וכל שכן לפי מה שכתוב (פרקי דרבי אליעזר פרק טז) דהוא אליעזר עבד אברהם שהיה דולה ומשקה מתורת רבו (יומא כח:). ואמרו בנידה (סא.) סיחון ועוג אחים בני אחי' בר שמחזאי נראה דגם סיחון כמוהו פלט ממבול. וזה כל שבחם למלכים גדולים ואדירים בגובה וחוסן היינו במעלות רוחניות וגבורה דכבישת היצר. וזהו עיקר חסד ה' לעולם שמשניתנה תורה ונבחרו ישראל אי אפשר לאומה אחרת להתקרב לפניו יתברך כמו שכתוב בריש מכילתא עד שלא נבחרו כו' ואפילו ישמור כל מצות התורה צריך להתגייר ולהיות מכונה בשם ישראל ובלאו הכי עכו"ם העוסק בתורה חייב כו' דהיא מורשה לקהלת יעקב דוקא. וזהו ששלח לסיחון לשלום היינו שיתגייר והוא הלך למלחמה כי הוא טען שהוא הנבחר וכן עוג. ומשה רבינו ע"ה נתיירא מהם ודאי לא לחנם כי ידע עוצם כוחם ומעלתם בסור מרע דכל חטאי דור המבול. ובמשפט בני נח הם היו צדיקים גמורים שאין כמותם בדור בבני נח. ועל זה אמר כי לעולם חסדו דתורת חסד שנתן השם יתברך לישראל היא לעולמי עד שמי שאינו מהם אינו כלום.