פוקד עקרים · פרק ד׳, ה׳

וזה ענין המחזה שהי' אחר הדברים האלה דא"ל אל תירא, ונ"ל דייראתו הי' שראה אחר כל השתדלותו בפירסום האלקות עדיין לא הועיל כלום וכל מלחמתו במלכים הי' זה להראות ישועת הש"י יחיד נגד רבים כדי לפרסם כח האלקות ולמלך סדום ביוחד ההצלה מבארות חומר דחז"ל שהי' כמו נס א"א דכבשן ודעי"ז האמינו גם באאע"ה, ומפורש בכתוב ויצא מלך סדום לקראתו דיציאתו מהבארות הוא בעת שאאע"ה עבר עליו וסיפר לו הנס והאיר עיניו באמונת השי"ת איך הוא המושיע ועי"ז נתחזקה לבבו באמונה זו בהש"י עד שזכה לנס כאאע"ה, וכל כך הגיע מדת טובו וחסדו של אאע"ה שרצה להשפיע לזולתו כ"כ עד שיהי' ממש כמוהו ויזכה לנסים כמוהו, ולכאורה הי' זה פחיתות לאאע"ה והי' נראה שיגרום אדרבא חסרון אמונה בו כשיראו שדבר זה יארע גם לפחותי ערך וא"כ אינו דבר גדול, אך הוא לא רצה שיאמינו בו ויחזיקו אותו לצדיק גמור וחשוב אצל הש"י רק שיאמינו בהש"י ושהש"י ישפוך רוחו עליהם עד שישיגוהו גם הם כמוהו ושלא על ידו, ע"כ רצה ונשתוקק שיהי' האמונה בהש"י לא דייקא ע"י הנסים שיראו שנעשים לו רק שהש"י יעשה נס גם לאחר ע"י שיאמין בו ית', והוא הכניס בעברו עליו אמונת הש"י בקרב לבבו ועי"ז זכה לנס לצאת לקראתו, ולא חש אם עי"ש יקטן מעלתו, ובאמת אין הקב"ה מקפח שכר ואדרבא עי"ז נתגדלה מעלתו והימלכוהו עליהם דכולם הכירו האמת דמלך סדום עצמו לא הי' ראוי לנס זה כלל רק זכות אברהם בעברו עליו והשתוקקתו לכך גרמה לו, ואדרבא עי"ז האמינו עוד יותר באאע"ה גם בנס דאור כשדים כשראו כמה כחו גם לאחרים כ"ש לעצמו ולא תלו הדבר במלך סדום עצמו כלל, ואאע"ה כשראה זה לא תלה בנפשו אבל חשב דודאי הוא זכותו דמלך סדום עצמו שזכה להיות כמוהו וכבר זכה להעמיד תלמיד אחד עכ"פ שיהי' שלם באמונת הש"י כמוהו, וכשראה אח"כ דגם הוא יחשוב אנכי העשרתי וגו' שעדיין לא השיג כלל איך הכל מהש"י ועדיין לא עלה בידו כלום משלימת האמונה, ע"ז נתיירא מאד דראה שכל השתדלותו למגן וכמו שבאמת מכל הנפש אשר עשו בחרן לא מצינו שנשאר אחד מהם ומצאצאיהם תחת כנפי השכינה וכאז"ל (בפדר"א פכ"ט), דלאחר מיתת אברהם חזרו כולם לטעותם, וע"כ א"ל ד' אל תירא וגו', ומ"מ הגם דהש"י הבטיחו שכרך הרבה מאוד והשתדלותך לא לחנם א"ל מה תתן לי ואנכי הולך ערירי היינו דחשב תחלה כל אותם הנפשות שעשה הם תולדותיו דהמלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו ושיהי' התפשטות התגלות האלקות בעולם אחר מותו על ידיהם ועתה רואה שאינו כן ובן משק כו' ודרז"ל (יומא כ"ח ב') שדולה ומשקה כו' היינו שראה כל ההשארה באליעזר ואיך אפשר זה והוא עבד ולא יצא אפי' מכלל ארור אז עדיין [עד זיווג יצחק דכ"ז שאליעזר חשב ג"כ שהוא יהי' ההשארה וגם אחר שנולד יצחק חשב אלי כתיב שיזדווג עם בתו וסוף סוף יצא ההשארה ממנו הי' עדיין בכלל ארור ולא יצא לכלל ברוך עד שנתברר לו שזיווג יצחק ממשפחתו והוא אין לו שייכות לאומה ישראל והי' בו טובת עין מצד מדת החסד לאברהם הנשרש בקרבו עד שנשתחוה יהודה לד' על החסד שעשה עם אברהם, אף שהי' זה כעין רעה לגבי דידי' כפי מחשבתו הקודמת, כי ידע והכיר ערכו מעתה, ע"כ נקרא אז ברוך ד' דהי' זה באמת טובה גם לו כשהכיר האמת לדעת מדריגתו ושלא לחפוץ לקפוץ יותר ממעלתו ומדריגתו ודי לו מעלה שיוכל לצאת מכלל ארור לכלל ברוך ובזה השיג שלימת מדריגתו מה שאא"ל להשיג יותר מצד מדריגתו], ותחלה לא זכר זרע ולא ירושה כי לא ביקש כלל על עצמו שיהי' השתלשלות מזרעו או שיהי' עכ"פ ההשארה ממנו ומירושתו דוקא היינו מהמקבלים ממנו רק שישאר עכ"פ דבר זה דאמונת האלקות בעולם שזה כל מגמתו התגלות כבוד שמים בלבד, וז"ש ואנכי לא אני דאנכי מורה עצמיות יותר ר"ל עצמיותי וכל שורש ענייני והשתדלותי וביאתי לעולם ילך ערירי ולא ישאר מזה כלום, וסימן התפלה המקובלת היא כשהניבו שפתיו כמשז"ל על פסוק (ברכות ל"ד ב') בורא ניב שפתים, והש"י בורא זה יש מאין לשלוח לפיו דברי תפלה ובקשה מה שלא הי' במחשבתו, ועכ"נ שנית תיכף ויאמר אברם טרם השיבו על הראשונה הש"י הניב שפתיו עוד תפלה חדשה מה שלא עלה על לבו מקודם לבקש דבר הנראה כנוגע לגרמי' רק נחשב זה לאמירה מחודשת שאין נמשך עם אמירה הקודמת שזה מה שהש"י שלח לתוך פיו לבקש על זרע ושיהי' השתלשלות מצאצאיו שהרגיש שההשתלשלות ראוי להיות מורשה ממנו דוקא ולא נתפייס להיות הירושלה ע"י בן ביתו זה ולא קראו עוד בן משק כי הרגיש שכל השקאתו ד"ת לאחרים הוא רק בכחו וכל זמן שהוא חי אבל לאחר משעה שיורש כחותיו כבן היורש כחות אביו כנודע בסוד הירושה זה אין כחו כלל להיות דולה ומשקה מעצמו עוד אח"כ ודי רק מה שישאר בו שהוא בן ביתו היינו מגודל במדותיו במידת גמ"ח וטוב עין [שזה נשרש בו דע"כ עי"ז יצא לכלל ברוך כמש"ל] לא לענין לימוד והשקאת ד"ת וידיעת הש"י: