מדרש פנחס · פרק ו׳, ל״ב

וראינו שהיה לו תמיד שמחה וחיות כשהי' מזדמן לו איזה שפלות והי' מחשבו לטובה גדולה מהשי"ת שזימן לו דבר זה למען לא יגבה לבו ופ"א טעה בהושענות בהו"ר שדילג ההושענא שאמרו הציבור ואמר אותה שאחריו עד שהרגישו עליו הציבור ואמר ההושענא במקומה עם הציבור (וזכרנו שהיה לבו נוקפו קצת עד"ז) ואח"כ בביתו דיבר מד"ז שוטים חורדים עד"ז דהמתפלל וטעה וכו' ואין מבינים שהיא טובה גדולה מהשי"ת וכו' ופ"א שכח לספור וספר אח"כ כל לילה ולילה בלא ברכה והיה שומע הברכה מאחר וכשהיה מתפלל לפני העמוד הי' מוכרח להעמיד אחר לספור ספירה (וחקר ע"ז בש"ע וכמדומה שהסכים שיכול לברך בשביל אחר ואחר יוצא בברכתו ויספור בל"ב וא"י אם עשה כך) והיה ג"כ מחשבו לטובה שזכה לשפלות כזה: