מדרש פנחס · פרק ד׳, ו׳

כוונת פסח הוא כללות כל המוחין הן דקטנות הן דגדלות והוא כללות התורה ויש בקטנות ג"כ מיני מוחין וקטנות הוא ג"כ דבר גדול כי הוא ג"כ שמותיו ית' ובכתבי דודי ר"ש כי מט"ט הוא נקרא נער ושמו כשם רבו וש"ס בכללות הוא מוחין דקטנות כמ"ש בגמ' דבר קטן הויות דאביי ורבא ולכך כל הלומדים הגדולים קשה להם לילד בנים עד שבאין למוחין דגדלות וכנ"ל כי הקטן אינו מוליד וספירה הוא כוללת כל הנשמות כי יש נשמות מחסד וגבורה ומגבורה שבחסד וכנ"ל ולכך איתא בגמ' משפט וכו' מפסח ועד עצרת כי אז דנין את כל הנשמות הן נשמות החיים הן נשמות המתים ופ"א שמעתי דהיינו שהוא עליית כל הנשמות ומאן דאמר משפט וכו' וב"ח הוא מחמת שבכללות כל השנה הוא ג"כ כוללת הנשמות וכשמגיע אותו הזמן בשנה שהוא בחי' נשמתו יש לו אז עליי' אם לא האפיקורסים והמינים שאין להם חלק באילנא דחיי אפילו כחוט השערה יש לו עליי' ולכך י"ל הפרקים בין פסח לעצרת כי עיקר אמירת הפרקים אינו רק בין פסח לעצרת (ופ"א שמעתי ממנו הראיי' שהוא רק ששה פרקים עם פ' שנו חכמים כדי להשלים בששה שבתות שבין פסח לעצרת) כי ספירה ג"כ כוללת כל המוחין והאבות הם המוחין לכך אומרים מס' אבות ובזה תירץ קושיא גדולה כי משנת כל ישראל הוא במס' סנהדרין ואיך שייך למס' אבות ועפ"י הנ"ל מתורץ כי אז הוא עליית כל הנשמות והבן (ועפ"י הנ"ל אמר שע"כ איתא בגמ' כמה רפואות בין דבח' לעצרתא) אמר כי אין יכול ללמוד מספר קטן כי הוא מוחין וכו'. הוכיח את העולם ללמוד ס' חובת הלבבות והלכות דיעות להרמב"ם וס' הישר לר"ת וס' של"ה בתחילתו וג"כ הוכיח מאוד על השלום: