מדרש פנחס · פרק א׳, י״א

האריך מאוד בענין הלומדים כתבי האר"י ז"ל שלא לגשם כלל וכלל ח"ו וע"כ נאסר ביוה"כ אכילה ושתיה וכו' כי ביום הכפורים הוא יחוד גדול למעלה כדי לידע שאין שם שום גשמיות כלל רק שמתיחד מחשבה עם מחשבה כשאדם משגיח לפעמים בס' הזוהר ובתיקונים יש לו תענוג מזה מאוד והתענוג של היחוד הנ"ל הוא יותר רוחני במעלה (ואמר שהרמב"ם כ' שיש להוכיח אפי' את הנשים שלא יסברו שלמעלה יש אש או מים או שום דבר גשמי ח"ו) ואמר כי נאמר בספר שבילי אמונה שבא לו אדם ונדמה לו שאדם עומד בתוך מחשבתו ודבר זה היה קודם שחיבר את הספר הנ"ל והאדם הנ"ל היה מדבר עמו ע"ש ואח"כ כשסיים את הספר בא ג"כ האדם הנ"ל תוך מחשבתו כנ"ל (ואמר מורי כי כל הספר הנ"ל הוא בצורת אדם) ואיך אפשר להיות כאן שום גשמי שאדם יעמוד תוך המחשבה ואמר כי בנערותי הייתי לומד את הספרים השייכים לענין הנ"ל והייתי מזהיר את העולם מאוד ומאוד וכעת הוא מדריגה פחותה בערכי (ז"ל אצונד איז צו נידריק פאר מיר) וגם אמר כי נאמר בס' חובת הלבבות כי כשיתנהג האדם כמו שנאמר שם ע"ש אזי יראה בעין שאינו עין וישמע באוזן שאינו אוזן ע"כ כי כ"פ בא אלי א' לשאול עצה ממני ואני שומע שהוא עצמו אומר איך להשיב לו. וגם אמר כי ראיתי פעם אחד בספר הישר לר"ת על עלה אחד על העץ החיים וכעת נעלם ממני ובתוך האריכות הדברים הנ"ל אמר כי לכך הוא ביו"כ יום םליתה כי כשאדם הולך ומתעלה מעולם לעולם גבוה במעלות הוא המתקת הדינים ואח"כ אמר כשהאדם חולה החיות שלו בעולם העליון הוא המתקת כו' ואיני זוכר יותר: