מבוא השערים · פרק ח׳, כ׳

ולא יחשוב שגם אצל הצדיקים הקדושים אשר מאז שבאמת יכלו לטהר ולכבס נשמות באופן גבוה כל כך שאין לנו השגה, החסידים באו אז לשמוע, וישבו איזה זמן רב אצ לרבם, ובאם לא יכלו לשבת זמן רב, עכ״פ בתמידיות יותר נסעו וכל תשוקתם היתה לקבל דבר או אף תנועה ורמיזה מרבם, אף הטו את לבבם לקבל את האור והקדושה אשר ישפיע הרבי ישר אל לבם באין אומר ואין דברים. ואיך הי׳ החסיד ונסיעתו אז ואיך הוא ונסיעתו עתה, כנ״ל, ומי לנו יותר מהתנאים הקדושים וגם הם חלקו בין תלמיד ותלמיד, בין מהיר לשמוע וקשה לאבד לבין קשה לשמוע ומהיר לאבד וכו׳, ואיך אפשר לנפוח במי שנסיעותיו הם כ״כ מעטות, שהרי בכל השבת אף אם את כל כחותיו יאמץ לכבס אותו, ולהסיר ממנו את לבושיו ולהקים את נפשו המרוצצה ולהחיותה מעליפתה [מהתעפותה] עד שתהי׳ מוכשרה לקבל עד שתהי׳ מוכשרה לקבל מן קוי אור אשר הוא שולח בה. ג״כ לא מסתפק בשבת אחד, ובפרט שמן נסיעה אחת ועד האחרת, שוהה הוא זמן רב כזה שעד שהוא חוזר ובא, עבודת הרבי של נסיעה הראשונה כבר פגה ממנו.