מבוא השערים · פרק ז׳, ו׳

ואם שמענו וראינו שמלפנים היתה כל עיקר החסידות בהאברכים, הם ישבו זמנים רבים אצל רבם, מרוחו עליהם האציל ואת עצמם בחסידות קדשו אף את סביבותיהם בתיקוני החסידות תקנו מן הלומדים ובני תורה ועד פשוטי העם, אם יחשוב מי שזאת היתה רק מסבה פשוטה לבד, מפני שהיו פנוים יותר כי היו סמוכים על שלחן חותניהם, ומן הבחורים קודם נשואיהם לא לקחו ליסוד החסידות מפני שעוד קטנים היו כי אז בני ט״ו וי״ח נשאו, ולפ״ז עתה שהבחורים פנויים עד למעלה מכ׳ וגם הם עוסקים ברוך השם בחסידות, לכן אין צורך באכילת הקעסט ושיהיו האברכים פנויים לעבודת ד׳ ועבודת החסידות. אם יחשוב מי כך, טועה הוא, וע״ש מגלה לנו הזוה״ק בזה שהחסידות רק מקצת קוי׳ מאירות אל השכל אבל עיקרה הוא למעלה מן השכל, סוד מסודי אלוקי ורז מרזי עולמות העליונים הוא החסידות, חסד של מעלה הוא ואורות קדושות ממשכת גם למטה עד גם לבחי׳ וחסידיך יברכוכה, שכמו שממשכת האורות גם לעולם הזה, גם ברכה ממשכת לעולם הזה, והחסיד בחי׳ מלאך ד׳ צבאות הוא ודוקא בנשוא עיקר החסידות. א״כ גם עתה שמצוק העתים לדאבוננו ובעונותינו הרבים הבחורים מתאחרים להנשא, טוב הדבר וישועת ד׳ היא שהם עוסקים בחסידות אבל את מקום האברכים אין הם ממלאים, ואם ח״ו לא יהיו לנו אברכים הפנויים לעבודת ד׳ ע״י החסידות, כל החסידות תהי׳ ח״ו מתמעטת וחסרה, ועוד נדבר מזה אי״ה.