מבוא השערים · פרק ו׳, כ׳

וז״ל הק׳ בפ׳ בלק קצ״א, ״שחורה אני ונאוה בנות ירושלים״ וכו׳ בשעתא דאיהו גו רחימו סגי לגבי רחימהא מגו דחיקו דרחימו דלא יכלה למסבל, אזעירת גרמה בזעירו סגי עד דלא אתחזי את מינה אלא זעירו דנקודה חדא. כדין אתכסי את מכל חילין ומשריין דילה, ואיהי אמרת שחורה אני וכו׳ לא תחמון בי כלל, דאנא נקודה זעירא. מה עבדין גברין תקיפין חיילין דילה [הצדיקים שבישראל], שאגין כאריין תקיפין וכו׳, ומגו קלין ושאגין תקיפין וכו׳, שמע רחימא לעילא וידע דרחימתי׳ היא ברחימו כוותי׳ מגו רחימוי עד דלא אתחזיאת מדיוקנא ושפירא דילה כלל וכו׳. נפיק דודה רחימאה מגו היכלי׳ בכמה מתנן, בכמה נבזבזן, בריחין ובוסמין, ואתי לגבה, ואשכח לה שחורה, זעירא בלא דיוקנא ושפירו כלל. קריב לגבה מחבק לה וכו׳ עד דאתערת זעיר זעיר וכו׳. ובחדוה דרחימהא דעמה, אתבניאת ואתעבידת בתקונהא בדיוקנהא בשפירו דילה ה׳ כמלקדמין וכו׳, כדין אינון וכל שאר חילין קיימין לשמוע מה דאיהו אמרת, ואיהי קיימא כמלכא גו חילי׳ וכו׳.