מבוא השערים · פרק ה׳, י״ז

כיון שעיקר תורת ועבודת החסידות אינה דבר השגה ממה שחוץ להאדם בלבד, רק גם בהאיש בעצמו, גם בו מן עולמות העליונים והתחתונים, גם בו מן התיקונים והיחודים, ובכלל לא הלימוד בשכל לבד העיקר אצלה רק העבודה, ועבודה בכל, בשכל, בלימוד, מחשבה, דמיון, תשוקה וכו׳, וכמו כן עבודה בגוף בכח וביגיעה, לכן לא יכלה החסידות למסור את דרכי׳ בפה ולימוד בלבד כמו שמוסרים דברי שכל ודינים, רק במציאת התלמידים בפועל אצל רבם, עוד המשנה מצוה לאמור הוי גולה למקום תורה, והגמרא מחלקת אימתי טוב ללמוד מרב אחד ואימתי מב׳, שהלימוד בפועל מהרב עושה רושם בקבלות ותורת התלמיד וככה נהגו גם המקובלים, אבל עיקר ההליכות הקדושים האלו אל רבם, לפי השגתנו הקטנה היו כדי ללמוד את תורתם אשר ישמעו מפיהם, בבחי׳ ו״תורה יבקשו מפיהו״, לא כן הוא בחסידות, שמציאת התלמיד עם הרבי בעצמו הוא עיקר גדול, עצם הרבי מעצם התלמיד, עם העבודה והתיקונים שהם עצמיים להרבי ותלמידיו א״א לכלול בדיבורים כדברי שכל, רק מוכרחים לבוא אליהם בפועל, ובבואם אצלו, לא בשעה ששומעים הדברי תורה בלבד, רק כל עת מציאתם שם עבודה ויחוד הוא,