מבוא השערים · פרק ב׳, כ״ח

הנה מי שגש אל ספר קבלה כאל ספר עיוני מחקורי ובפרט כשרואה בספרי מפרשי הקבלה אשר יפרשו איזה דברים בשכל וסברה גם אנושית גם שאלות מחקוריות אשר יתלבטו בהם המחקרים, וטועה לחשוד ח״ו ח״ו שהקבלה לימוד מחקרי הוא, יותר רזי משאר ספרי המחקר ולתרץ חקירות עיוניות באה, אז בקול מר צורח קוראים אנו לו, רחם ועמוד, ואל תעיז לכנס ולטנף את מקדש ד׳ היכל האצילות, אף על מפתן קודש הקדשים ברגליך המזוהמות אל תדרוך ואת כפות המנעול בידיך המגואלות לא תיגע. אבל גם מי שיודע ומאמין שהתורה בכלל התגלות והמשכת אור נשמה של ממש היא, והקבלה התגלות ממרום התגלות בחי׳ אצילות היא כנ״ל רק שחושב שאף שהמשיכו הקדושים אשר מלפנים לגלות בה נשמות ואורות עליונים מ״מ הלומד בדברי קדשם ומכש״כ אנשים כערכנו רק את הלימוד הקודש אשר השקיעו בשכל, לנו ללמוד, ועוד מוסיף להוכיח ולאמר הלא גם התלמוד קודש ונשמה הוא, ומ״מ רק בשכל לנו ללמדו ומכש״כ להמתחילים ללמוד, ולא יזכרו כי התלמוד נמשך ליצירה ובריאה אף אנושית וגם לעניני בני האדם לוה ומלוה וכו׳, והקבלה התגלית בחי׳ אצילות היא, ומדברת מן הדברים אשר במרום כנשמות, שמות, ספירות וכו׳, גם איש כזה, בלימודו בשכל לבד לא ידע ולא ישיג מאומה בלתי טעותו וקושיות כמו שאמרנו מקודם.