מבוא השערים · פרק י׳, כ׳

למשל, הנה בהכה״א כבר התחלנו להכניס את עצמנו בעבודה זו, בהכרת, עצמנו, וחקי נפשנו, ובהם עם חקותיהם לכבשם, ובפרט בפרק ח׳ שם, שדברנו שכיון שחוק טבעי זה בנו שכאשר מביטים על מחשבה אחת שבנו, היא נמסת, לכן בחוק הזה נשמש גם כשמתבלבלת מחשבתנו בתפילה, שנביט על המחשבה שלא מן התפילה היא שנאחזה במוחנו. ע״ש. ועתה עוד נוסיף בזה, שע״י ידיעה זו נעמוד על עוד חולשה אשר לפעמים לנו בעבודה וע״י שנכיר את יסודה, נדע גם לרפואתה, הנה נודע מספ״ק גדלות וקדושת הציור אשר יצייר האיש את שם הוי׳ לנגד עיניו, בחי׳ שויתי ד׳ לנגדי תמיד וסימן לא טוב לו אם לא יוכל לציירו, ומה יעשה איש האומלל הזה שרוצה לציירו ואינו יכול, וכמו להכעיס ככל שרוצה יותר להתאמץ ולצייר את שם הקדוש, יותר יקשה לו, אף תמונת אות יקשה לו לראות, דואג הוא על זה וכבר מצחו מזיע וא״א לו, אבל הלא כבר תדע מן הכשה״א שגם תמונה הכי קרובה לך, של אביך, אחיך או בנך אשר תמיד וגם עתה הם בדמיונך כאשר רק תתחיל לחשוב, מה עתה בדמיוני, תמונת אבי, רוצה אני לצייר היטב את תמונתו, האם באמת תמונתו בדמיוני, אז תכהה תמונתו בדמיונך אף תחדל לגמרי, וככל שתרצה להתאמץ יותר לדמות אותם בדמיונך יותר תחדל תמונתם ממך לשעה זו, לכן כשעלה איזה תמונה הקרובה לו בדמיונו, והוא מתחיל לחשוב מה עתה בדמיוני רוצה אני לצייר היטב וכו׳, שמגביר על ידי זה את דעתו ושכל האנכיות שלו, אז כח הדמיון נעשה כהה אף חולף לגמרי.