מבוא השערים · פרק י׳, י״ח

כי למה זה איש ישראל כאשר תפול מצנפתו מעל ראשו אף כשושן, תאחזה ידו אותה ותהדקנה. מפני שנתרגל בה מילדותו, א״כ איפוא כבר יש לנו חוק שע״י הרגילות כובשים את כחינו והרגשותינו שאף בלי ידיעתנו הם כפופים אף מהופכים לקדושה, עד שאי אפשר כבר להראש להיות מגולה, ומעצמנו עובדים את ד׳. ולמה יש רעיון שנחקק בקרבנו גם בלא רגילות, עד שגם בלא רצוננו דבוק הוא בנו ואי אפשר לנו להשתחרר ממנו, למשל, יש פחד אשר יתבהל האיש ממנו, אם רבה היתה התרגשותו, יפחד אף אם האיש או השריפה אשר הפחידוהו כבר בטלו ואינם. זאת אומרת שיש חוק, שבאם יתרגש האיש מאיזה התרגשות יותר, יחקק הרעיון בו הרבה אף נגד רצונו, א״כ כבר יש לנו עצה איך לחקוק מחשבה ורעיון טוב בנו, עד שגם בלא דעתנו נהי׳ תחת השפעתם, היינו ע״י התרגשות מרובה.