מבוא השערים · פרק י׳, י״ב

ואם צרות גופנו ג״כ מרות וקשות עד בלתי נשוא, צרות נשמתנו וחילול קדושתנו לא קלות מהן הן, התלאות והטרדות משעממות את מוחנו ומחלחלות את רוחנו. אין בנו לא תורה ולא התאמצות בה, לא מוח ולא להב, אף עצמותנו לא בידנו הם, כאילו בעל כרחנו מן רוחות רעות אנה ואנה נסחבים, ומן סערי זעף מושלכים. ואם בכל ירידותינו תמיד ילדינו היו תנחומותינו לאמרו תנה ילדינו לד׳ המה, ומטעי קודש עוד את כל העולם לגן אלקים יהפכו, עתה ח״ו לגעגע את שרידם הם עומדים, כי הם בפתוי אף באונס מאתנו נשדדים. ומרוב חרפה ורמיסת רוחנו, אף בחורנו אשר במסירת נפשנו לתורה גדלנו ול׳ הקדשנו, בשאט נפש אותנו עוזבים, אל מחנה אויבי נשמתנו נספחים, ואל מהרסי תורתנו נתוספים.