מבוא השערים · פרק א׳, ע״ו

על התנאים ואמוראים ושאר הצדיקים אומרת הגמרא ב״ב י״ב ע״א וב׳ אע״פ שניטלה הנבואה מהנביאים, מהחכמים לא ניטלה, ומין ראי׳ של נבואה ראו בלימודים, מפני שגבוהים היו והבריאה ויצירה שלהם גדולים היו לקבל אור ממקום, עד שרש״י שם בד״ה ולאו טעמא וכו׳ אומר שגם סברת הלב באה לו בנבואה, וכל איש שמעלה את עצמו מן האנושיות וגם בו הבריאה ויצירה גבוהים, אז חוץ מהשכל אנושי שמשיג בתורה מרגיש גם אור יותר עליון בתורה לפי מצבו, משא״כ האיש שכך שכל אנושי הוא יצירה ובריאה שלו, אז רק שכל אנושי רואה בתורה, הן גם אצלו בתוך שכלו טמיר ונעלם אור של מעלה הארת אלקותו ית׳ כי גם הסברה באה לו, אבל טמיר ונעלם מבלי ראות, רק השכל והסברה מבין ובלא הנבואה שנשתלשלה בהשכל, הן מצות תלמוד תורה מקיים בזה ובקדושת ד׳ מתדבק לפי ערכו, אבל נבואה שהיא התדבקות גלוי׳ שהוא גם ראות האב שראוי לעם ד׳ כמ״ש מש״ר ומי יתן כל עם ד׳ נביאים כיון שהם עם ד׳ צריך להיות בהם נביאות, זאת אין בו.