מבוא השערים · פרק א׳, ס״ז

ולמה הוצרכו להרמזים ומחלוקות עד שכל תורה שבע״פ מלאה מהם. סברה ושכל אנושי חדשו, שגם האיש יבין בשכלו שכן הוא הפירוש כפי המקובל וכמו שאמר (רש״י) ז״ל בהנ״ל מחכמת התורה נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות, מחכמת התורה דייקא. וכ״כ השתדלו חז״ל בתורה שבע״פ לגלות את אורה גם בשכל אנושי עד שלא בלבד הפירוש המקובל תמכו בשכל שכך הוא הפירוש, רק ישנן מצות שגם עצם המצוה הטעימו בשכל אנושי, כגון מפני מה אמרה התורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו וכו׳ [בבא מציעא דף ג׳] היינו מפני סברה אנושית של חזקה וכו׳, וכגון חמשה בקר ישלם תחת השור וארבעה תחת השה, אם מפני שחס הקב״ה על כבוד הבריות או מפני ששור שבטלו ממלאכה, כנודעה הפלוגתא בין ריב״ז לר״מ, אף שכולן יודעין שלא משום שכל אנושי צותה התורה את מצותי׳ ח״ו, ואפילו אם יבא איש חכם מחוכם ויאמר סברות ושכליות אחרות לא יזוז אף קוצו של יו״ד של דין מדיני התורה אף מפירושי׳ המקובלים, וח״ו העובר על אחת מהן לא נאמר שעל שכל אנושי עבר. רק אחת היא אם על מצוה שבחוקה עבר ואחת אם על מצוה שבמשפט שהיא בשכל אנושי עבר, על מצות ד׳ ח״ו עבר, ומ״מ השתדלו חז״ל להמשיך ולגלותה אף בשכל אנושי, מפני שהסירו ממנה את לבוש העשי׳, ואור היצירה וביראה נתגלה, לכן הוצרכו שהאיש ביצירה ועשי׳ [ובריאה] שלו היינו מחשבה ושכל ותופסה.