מבוא השערים · פרק א׳, ל׳

ובערך הזה הי׳ הנביא לכל ישראל, כיון שדרך עבודתו את ד׳ הי׳ לזכך גופו ויהי לנפש ולהתדבק תמיד בד׳ ולא הי׳ מפריד אצלו בין החומר והקודש, נעשה הוא המקום דנשקי בו ארעא ורקיעא, מין ארובה מן ארובות השמים הי׳ הנביא שאור ד׳ ע״י יתפשט לישראל, וימלא את לבבם אף את גופם אור, וכמו הנביא בשעה שדיבר ד׳ בו לא רק דעת וידיעה בלבד ניתוסף לו שידע בלבד שזה ד׳ ית׳ רוצה או לא רוצה, רק אור, דעת ורצון ד׳ מילא אותו כ״כ עד שאמר [ירמי׳ כ׳ ט׳] והי׳ בלבי כאש בערת עצר בעצמתי ונלאתי כלכל ולא אוכל, כן גם ישראל אשר דיבר להם הנביא לא דיבורים לבד דיבר להם להורותם שרק בחכמתם לבד ידעו את הדין, ולהוכיחם שרק בדעתם יכירו את אשר עותו עד עתה, כי הרבה ישנם שיודעים את הדין תורה ומ״מ אינם רוצים, או רוצים ואינם יכולים להתגבר ע״ע לעשות כתורה. ומה רבו האנשים המכירים בנמיכיותם אף דואגים ע״ע ומ״מ קשה להם למשול ברוחם ולהעלות א״ע מן נמיכיותם. רק אור ד׳ נתפשט ע״י הנביאים לישראל ומילא אותם, עד שראו בעצמם את שפלותם, וברוח אלקים אשר ניתוסף להם התגברו והתקדשו. והיא התשובה וההוראה שאמר רש״י ז״ל, והלצוות על דברי תורה שאומר הרמב״ם ז״ל.